מאת: אדמונדו דה אמיצ'יס
הלב אדמונדו ד'אמיציס 'הספר הזה נועד ביחוד לנערי בתי הספר לעם, מבני תשע שנים עד שלוש עשרה ושמו הנכון הוא: מאורעות שנה אחת בבית הספר, כתובים בידי תלמיד המחלקה השלישית של בית ספר עירוני באחת מערי איטליה. ובאמרי'כתובים בידי תלמיד המחלקה השלישית' אין כוונתי בזה שהוא כתב את הדברים בעצם ידו, כאשר נדפסו כאן. הוא רק רשם לאט לאט במחברת, כפי יכולתו, את אשר ראה והרגיש והגה בבית הספר ומחוצה לו ואביו כתב את הדפים אלה בסוף השנה על יסוד הרשימות ההן והשתדל לבלי שנות דבר מהתוכן ולשמור בכל מקום שהיה אפשר גם את הצורה הראשונה. מקץ ארבע שנים עבר הבן- והוא אז תלמיד הגימנסיה- על כתב היד והוסיף עליו פה ושם דברים משלו, כפי ששאבם מזכרונו החי על האנשים והמקרים. קראו איפה, ילדים, את הספר הזה. אני מקווה כי תתענגו עליו וגם תמצאו בו תועלת'. מרבית הקוראים היום אולי לא יבינו את לשון התרגום, אבל אנחנו, הילדים של פעם, לא התקשינו להבין אותה ונהנינו מקריאת ספרים מתורגמים, לרוב מרוסית, ימים רבים לפני שהחלה לצמוח בארץ ספרות מקור לנוער. זו הזדמנות להזכיר שניים, שבזכותם זכו ילדים בישראל לקרוא את הספר: מבש'ן- מנחם מנדל בראונשטיין, סופר, מתרגם ומחנך עברי, מראשי התנועה הציונית ברומניה, ופרופ' ניסן טורוב, עיתונאי, פסיכולוג וסופר, יליד רוסיה, איש חינוך פעיל, בארץ ובארה'ב. לימים תורגם הספר מחדש, אבל איזכור זה מתייחס למהדורה הראשונה. 'הלב', יומנו של תלמיד, פורש לעיני הקורא חוויות ואירועים שהתרחשו במרוצת שנת לימודים, בכיתה שלמדו בה דירוסי, קורטי, נלי, פרנטי, סטרדי ואחרים ומשלב בהם את 'סיפורי החודש' המרגשים. לימים, הפכו אחדים מהסיפורים לסרטים מצויירים מהך וספגו ביקורת על היותם לאומניים, ביניהם: הצופה הלומברדי הקטן / הילד הפדובי החובב ארצו / המתופף הסרדיני/ השומר על אביו בחלותו / מן האפנינים אל האנדים. כדי להיזכר, הנה קטע מתוך הספר: ' גרופי ירא מאוד, כי התעתד לתוכחת נמרצת אשר יוכיחהו המורה, אך המורה לא בא, ואחרי אשר גם מורה- המשנה נעדר, עמדה הגברת קרומי, הזקנה במורות, אשר לה שני בנים באים בימים, תחת המורה. נשים רבות, המביאות עתה את ילדיהן אל לשכת ברטי, למדו מפיה לפנים קרוא וכתוב.היום הייתה עצובת רוח, יען היות אחד מבניה חולה. כמעט ראינו אותה והנה החל השאון, אך היא אמרה בלט ובנחת קולה: הביטו אל שערי הלבן. לא אך מורה אני כי גם אם'. בפרוייקט בן יהודה אפשר לקרוא את הספר במלואו. נוסטלגיה במיטבה. נירה הראל