אילנה המרמן
צילם דניאל צ'צ'יק
אילנה המרמן היא עורכת ספרותית, מתרגמת, כותבת ופעילה נמרצת למען זכויות האדם. אילנה מתרגמת בעיקר סיפורת מגרמנית ומצרפתית. בין השאר תרגמה מיצירותיהם של גוסטב פלובר, אלבר קאמי, אנטואן דה סנט אקזיפרי, לואי פרדיננד סלין, א.ת.א. הופמן, פרנץ קפקא, ברטולט ברכט ופרידריך ניטשה. זכתה בפרס טשרניחובסקי לתרגום לשנת תשס'ו-2006 ' על תרגומיה המדויקים והנקיים משגיאות. המרמן היא מתרגמת לוחמת, ועורכת תרגומים הנוגעת בגאונות, שטלטלה את עולם התרגום הישראלי בדרישותיה המחמירות לדיוק ולשקיפות.'
מ1985 עבדה בהוצאת הספרים 'עם עובד' כעורכת ספרותית ומתרגמת. ערכה שנים אחדות את 'ספריה לעם', יחד עם נילי מירסקי. ייסדה וערכה שתי סדרות נוספות: סדרת 'פרוזה אחרת', שבה ראו אור, בין השאר, ספרו הראשון של יובל שמעוני, 'מעוף היונה', וספרה הראשון של אורלי קסטל-בלום, 'לא רחוק ממרכז העיר '. וסדרת 'תעודה', שבה ראו אור, בין השאר, 'יומנים 1933 – 1945' מאת ויקטור קלמפרר, 'טיולים בפלסטין, רשימות על נוף הולך ונעלם' מאת רג'א שחאדה ו'תפתחו, משטרה! מהגרי עבודה בישראל' מאת נורית וורגפט.
מה עושה יצירה ראויה לתרגום?
'זו באמת שאלה לא פשוטה - כי לדעתי, רואים אור גם ספרים מתורגמים רבים שלא היו ראויים לתרגום. אבל בעצם, אם נמצאים קוראים לספרים האלה - אז יש להניח שאני טועה. על כל פנים, יכולתי לענות בהרצאה או במאמר ארוך מאוד על כל אחד מהיוצרים שהזכרת בשאלה שלך. כמעט עם כל אחד ואחד מהספרים שבחרתי עד כה לתרגם הייתה לי מין מערכת יחסים עשירה ומורכבת שנוצרה לפני התרגום ובמהלכו, שבגללה רציתי לתרגם אותם. למשל, 'הנסיך הקטן' - ההחלטה לתרגם את הספר המפורסם כל כך הזה נולדה מחוויה פשוטה מאוד: לא הצלחתי למשוך את תשומת לבו של בני - כשהיה קטן - להקשיב לתרגום הספר משנות החמישים, בידי אריה לרנר. ואז קראתי בעיון את המקור הצרפתי, ומצאתי שהתרגום הקיים לעברית, במליציות ובארכאיות שלו, מתרחק מאוד מהמקור, שהוא אמנם פיוטי, אבל כתוב בצרפתית מודרנית בעיקרה, וגם המסר שלו נועד להיות מודרני: אחרי הכל, הספר הזה נוצר בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ונועד להיות מחאה נגד הזוועה ה'סופר-מודרנית' שהיתה המלחמה הזאת. זה לא סתם ספר אגדה. אמנם במהלך התרגום גיליתי דווקא שהמסר עצמו תמים מדי לטעמי, ואולי אפילו מיופייף מדי. אבל בכל זאת לא הצטערתי שהצעתי לקורא הישראלי גרסה עברית מתאימה לו יותר, בעיני. גם לא הצטערתי על הוויכוח שעורר התרגום, ולא התנגדתי ש'עם עובד', על פי דרישת קוראים רבים, כנראה, תוסיף ותפרסם את שני התרגומים זה בצד זה. התרגום של אריה לרנר אהוב כל כך, אולי דווקא מפני שהוא מתרחק מן המסר המודרני - זה דבר מעניין מאוד, סוגיה מורכבת בזכות עצמה. גם עליה אפשר לערוך דיונים ולעשות הרצאות. ובעיקר - היא מלמדת שהתרגום הוא מלאכת יצירה עצמאית במידת מה, כי הנה כעת יש בעברית בוודאות שני 'נסיכים קטנים' שונים מאוד זה מזה.'
מתוך ראיון עם יהושע סימון בעיתון גלובס
תרגום לעברית הוא טעימה על קצה המזלג ממלאכתו של סיזיפוס
'ביצירות ספרות גדולות באמת, המתרגם לעברית טועם על כל צעד ושעל את מקצת טעמה של מלאכתו של סיזיפוס: הוא מנסה לתרגם במדויק, להגביה, להנמיך, להתגהץ ולהתפייט בלשון מליצית, להפשיל שרוולים ולהעיז ולהסתכן בשימוש בשפה המדוברת, בסלנג, ומוצא את עצמו גורר עמו אל הטקסט אסוציאציות שלא לעניין, מהתרבות העברית העתיקה, למשל, או מהווי החיים הישראלי המודרני; או להפך, מגלה שהוא גורר עמו את הטקסט לשום מקום, לניסוחים עקרים, מאולצים, מלאכותיים. הוא בונה משפט רהוט ותקין, ולבו נצבט מן הידיעה שהוא בוגד בסופר, אמן מרדן, שבחר דווקא לצפצף על הרהיטות והתקינות. הוא אוזר עוז ומצפצף גם הוא על הרהיטות והתקינות והנה יוצא לו סתם משפט עילג, לא אמנות ולא נעליים. כי כל שפה, וגם כל שיבוש של השפה לצורך קריאת תיגר, שבירת מוסכמות ודפוסים שגורים, מתקיימים, נוצרים ומומצאים בתוך הקשר סביבתי - אנושי, חברתי, תרבותי, וההקשר הזה משתנה במידה גדולה או קטנה ממקום למקום ומזמן לזמן. אבל גם אם נניח לאמנים הגדולים ובייחוד למחדשים ולמהפכנים שבהם - למשימה הבלתי-אפשרית לתרגם לעברית את 'Finnegans Wake' מאת ג'יימס ג'ויס, למשל - גם אז נמצא שהתרבות הישראלית של ימינו לא נוטה לנו חסד. רוב דוברי העברית היום אינם שולטים ברבדיה במידה שמאפשרת למתרגם - גם אם הוא עצמו בקי בהם, ואין זה דבר מובן מאליו כלל - לחוש בנוח בשעה שהוא מבקש ללהטט בהם. שימוש בלשון המקרא או בלשון חכמים לצורך ארכאיות מכוונת עלול להחטיא את הרגישות הלשונית (ואולי הקהות הלשונית) בישראל של היום, או לא להיות מובן כלל. שימוש בשפה פשוטה, נכונה ומדויקת בתכלית, מתוך כבוד לפשטות (לא לעילגות דווקא) שבמקור, עלול להתקבל בזלזול, כאילו אין מקומו בספרות 'יפה'. שיבוש מכוון של התחביר, או סרבול שלו, הקולעים לכוונת המקור ונעשים מתוך בקיאות גמורה בדקויות התחביר העברי ובאפשרויותיו עלולים להפוך את הכתוב לסתום. וכנגד זה, עילגויות שלא מדעת, חקיינות בורה של תחבירים של לשונות אחרות, שימוש אוטומטי בדפוסיהן ובביטוייהן ובמנגינותיהן, עיטור התרגום במליצות שחוקות, יעשו דווקא את העבודה: הטקסט יהיה קריא ויתחבב על רבים. זה מצבה של העברית היום, זה מצב הוראת הכתיבה והקריאה והבנת הנקרא בבתי הספר, זה מצב הכתיבה בעיתונות והשימוש בשפה באמצעי התקשורת האחרים. בוקה ומבוקה ומבולקה, בלגן, פדיחות, רישול, רשלנות ובורות גם יחד. נסחפתי? לא הרבה, כי באמת ובתמים זה מה שרואות וקוראות עיני, החל בניסוחים של פקידי הרשויות למיניהן, גם אם הם בוגרי אוניברסיטאות, וכלה ברבים מהתרגומים של יצירות ספרות ועיון. אכן, עוד קמים לנו מזמן לזמן מתרגמים אמנים - במיוחד שמתי לב למתרגמים צעירים מגרמנית ומצרפתית - אבל בינתיים נראה שאין בכוחם לעצור את הסחף הזה.*
מתוך מאמר בעיתון 'הארץ ' 14/1/2011
מ1985 עבדה בהוצאת הספרים 'עם עובד' כעורכת ספרותית ומתרגמת. ערכה שנים אחדות את 'ספריה לעם', יחד עם נילי מירסקי. ייסדה וערכה שתי סדרות נוספות: סדרת 'פרוזה אחרת', שבה ראו אור, בין השאר, ספרו הראשון של יובל שמעוני, 'מעוף היונה', וספרה הראשון של אורלי קסטל-בלום, 'לא רחוק ממרכז העיר '. וסדרת 'תעודה', שבה ראו אור, בין השאר, 'יומנים 1933 – 1945' מאת ויקטור קלמפרר, 'טיולים בפלסטין, רשימות על נוף הולך ונעלם' מאת רג'א שחאדה ו'תפתחו, משטרה! מהגרי עבודה בישראל' מאת נורית וורגפט.
מה עושה יצירה ראויה לתרגום?
'זו באמת שאלה לא פשוטה - כי לדעתי, רואים אור גם ספרים מתורגמים רבים שלא היו ראויים לתרגום. אבל בעצם, אם נמצאים קוראים לספרים האלה - אז יש להניח שאני טועה. על כל פנים, יכולתי לענות בהרצאה או במאמר ארוך מאוד על כל אחד מהיוצרים שהזכרת בשאלה שלך. כמעט עם כל אחד ואחד מהספרים שבחרתי עד כה לתרגם הייתה לי מין מערכת יחסים עשירה ומורכבת שנוצרה לפני התרגום ובמהלכו, שבגללה רציתי לתרגם אותם. למשל, 'הנסיך הקטן' - ההחלטה לתרגם את הספר המפורסם כל כך הזה נולדה מחוויה פשוטה מאוד: לא הצלחתי למשוך את תשומת לבו של בני - כשהיה קטן - להקשיב לתרגום הספר משנות החמישים, בידי אריה לרנר. ואז קראתי בעיון את המקור הצרפתי, ומצאתי שהתרגום הקיים לעברית, במליציות ובארכאיות שלו, מתרחק מאוד מהמקור, שהוא אמנם פיוטי, אבל כתוב בצרפתית מודרנית בעיקרה, וגם המסר שלו נועד להיות מודרני: אחרי הכל, הספר הזה נוצר בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ונועד להיות מחאה נגד הזוועה ה'סופר-מודרנית' שהיתה המלחמה הזאת. זה לא סתם ספר אגדה. אמנם במהלך התרגום גיליתי דווקא שהמסר עצמו תמים מדי לטעמי, ואולי אפילו מיופייף מדי. אבל בכל זאת לא הצטערתי שהצעתי לקורא הישראלי גרסה עברית מתאימה לו יותר, בעיני. גם לא הצטערתי על הוויכוח שעורר התרגום, ולא התנגדתי ש'עם עובד', על פי דרישת קוראים רבים, כנראה, תוסיף ותפרסם את שני התרגומים זה בצד זה. התרגום של אריה לרנר אהוב כל כך, אולי דווקא מפני שהוא מתרחק מן המסר המודרני - זה דבר מעניין מאוד, סוגיה מורכבת בזכות עצמה. גם עליה אפשר לערוך דיונים ולעשות הרצאות. ובעיקר - היא מלמדת שהתרגום הוא מלאכת יצירה עצמאית במידת מה, כי הנה כעת יש בעברית בוודאות שני 'נסיכים קטנים' שונים מאוד זה מזה.'
מתוך ראיון עם יהושע סימון בעיתון גלובס
תרגום לעברית הוא טעימה על קצה המזלג ממלאכתו של סיזיפוס
'ביצירות ספרות גדולות באמת, המתרגם לעברית טועם על כל צעד ושעל את מקצת טעמה של מלאכתו של סיזיפוס: הוא מנסה לתרגם במדויק, להגביה, להנמיך, להתגהץ ולהתפייט בלשון מליצית, להפשיל שרוולים ולהעיז ולהסתכן בשימוש בשפה המדוברת, בסלנג, ומוצא את עצמו גורר עמו אל הטקסט אסוציאציות שלא לעניין, מהתרבות העברית העתיקה, למשל, או מהווי החיים הישראלי המודרני; או להפך, מגלה שהוא גורר עמו את הטקסט לשום מקום, לניסוחים עקרים, מאולצים, מלאכותיים. הוא בונה משפט רהוט ותקין, ולבו נצבט מן הידיעה שהוא בוגד בסופר, אמן מרדן, שבחר דווקא לצפצף על הרהיטות והתקינות. הוא אוזר עוז ומצפצף גם הוא על הרהיטות והתקינות והנה יוצא לו סתם משפט עילג, לא אמנות ולא נעליים. כי כל שפה, וגם כל שיבוש של השפה לצורך קריאת תיגר, שבירת מוסכמות ודפוסים שגורים, מתקיימים, נוצרים ומומצאים בתוך הקשר סביבתי - אנושי, חברתי, תרבותי, וההקשר הזה משתנה במידה גדולה או קטנה ממקום למקום ומזמן לזמן. אבל גם אם נניח לאמנים הגדולים ובייחוד למחדשים ולמהפכנים שבהם - למשימה הבלתי-אפשרית לתרגם לעברית את 'Finnegans Wake' מאת ג'יימס ג'ויס, למשל - גם אז נמצא שהתרבות הישראלית של ימינו לא נוטה לנו חסד. רוב דוברי העברית היום אינם שולטים ברבדיה במידה שמאפשרת למתרגם - גם אם הוא עצמו בקי בהם, ואין זה דבר מובן מאליו כלל - לחוש בנוח בשעה שהוא מבקש ללהטט בהם. שימוש בלשון המקרא או בלשון חכמים לצורך ארכאיות מכוונת עלול להחטיא את הרגישות הלשונית (ואולי הקהות הלשונית) בישראל של היום, או לא להיות מובן כלל. שימוש בשפה פשוטה, נכונה ומדויקת בתכלית, מתוך כבוד לפשטות (לא לעילגות דווקא) שבמקור, עלול להתקבל בזלזול, כאילו אין מקומו בספרות 'יפה'. שיבוש מכוון של התחביר, או סרבול שלו, הקולעים לכוונת המקור ונעשים מתוך בקיאות גמורה בדקויות התחביר העברי ובאפשרויותיו עלולים להפוך את הכתוב לסתום. וכנגד זה, עילגויות שלא מדעת, חקיינות בורה של תחבירים של לשונות אחרות, שימוש אוטומטי בדפוסיהן ובביטוייהן ובמנגינותיהן, עיטור התרגום במליצות שחוקות, יעשו דווקא את העבודה: הטקסט יהיה קריא ויתחבב על רבים. זה מצבה של העברית היום, זה מצב הוראת הכתיבה והקריאה והבנת הנקרא בבתי הספר, זה מצב הכתיבה בעיתונות והשימוש בשפה באמצעי התקשורת האחרים. בוקה ומבוקה ומבולקה, בלגן, פדיחות, רישול, רשלנות ובורות גם יחד. נסחפתי? לא הרבה, כי באמת ובתמים זה מה שרואות וקוראות עיני, החל בניסוחים של פקידי הרשויות למיניהן, גם אם הם בוגרי אוניברסיטאות, וכלה ברבים מהתרגומים של יצירות ספרות ועיון. אכן, עוד קמים לנו מזמן לזמן מתרגמים אמנים - במיוחד שמתי לב למתרגמים צעירים מגרמנית ומצרפתית - אבל בינתיים נראה שאין בכוחם לעצור את הסחף הזה.*
מתוך מאמר בעיתון 'הארץ ' 14/1/2011