"נשים קטנות" מזווית קצת שונה

הרוח הבוסטונית החופשית המפעמת בין דפי 'נשים קטנות' מאת לואיזה מיי אלקוט:

תובנות אישיות אחדות

שעת בוקר מוקדמת של יום ראשון בבוסטון. שמש חיוורת מבליחה פה ושם בינות לעננים ורוח קרה נושבת מן הים. בסמוך למזח עוגנות שלוש ספינות מפרש מעץ, הלא הן ספינות מסיבת התה של בוסטון, חלק ממיצג המוזיאון ההיסטורי בו שחקנים בבגדים תקופתיים ובמבטא בריטי כבד משחזרים את הלילה בו החלו שלוש-עשרה מושבות אמריקניות את מרד השיחרור שלה מעולו של מלך אנגליה (בשנת 1773) והפכו בסופו של דבר למדינה עצמאית ונפרדת מהאימפריה הבריטית (בשנת 1776). כרכרה ויקטוריאנית מקושטת רתומה לסוס המשמשת היום אטרקציה לתיירים נוסעת לאיטה בכבישים חצי ריקים, מהדהדת דרישת שלום מהעבר. מעבר לכביש השוק הסיטונאי קווינסי מרקט אשר שימש פעם את קמעונאי העיר הפך לשוק אוכל המושך מקומיים ותיירים ובו שוכנים היום בנחת זה לצד זה בדו-קיום קולינרי גלובאלי דוכני קלמרי לצד דוכני בוריטוס, פיצה, המבורגר וסושי. בפארק המחבר בין בית הוועד העתיק ובין בית המושל של הקולוניה ניו אינגלנד יוצאים המקומיים לג'וגינג בבגדי ניאון קצרצרים או לטיול של בוקר עם הכלב. בפינת הפארק כבר עמלים פועלי העירייה על הקמת האוהלים שישמשו את מרתון בוסטון שיתקיים פה בשבוע הבא.

בוסטון היא היום עיר ירוקה ושלווה, 'אתוּנה של ארצות הברית', המחזיקה במספר שיא של מוסדות אקדמיים מכובדים ובראשם אוניברסיטת הארווארד והמכון הטכנולוגי MIT . כבר במאה ה-19 נחשבה לבירה האינטלקטואלית של ארצות הברית. חיו וכתבו בה אדגר אלן פו, נתניאל הותורן, ראלף וולדו אמרסון, מרגרט פולר, הנרי דוד תורו, הנרי וודסוורט לונגפלו ורבים אחרים. עיתונים רבים מאוד ראו אור בבוסטון ויחד עם ספרי הגות ופילוסופיה שנכתבו בה הפיצו את בשורת ההתנגדות לעבדות שהיתה העילה לפרוץ מלחמת האזרחים בין הצפון לדרום ונמשכה בין השנים 1861 – 1865.

הבוסטונים הם בעלי תודעה היסטורית. הם תמיד ראו את עירם, ובצדק, כערש האומה האמריקאית העצמאית, אף שעד היום רחובות רבים של בוסטון נראים מבחינה ארכיטקטונית ממש כמו שְלוּחוֺת של לונדון. מבניה העתיקים של העיר הקולוניאלית מטופחים ונשמרים בקפידה.

בהלימה לכך, הבוסטונים הם גם בעלי תודעת חירות עמוקה. הסיסמה Liberty מככבת על גבי בתי עסק, מזכרות לתיירים, שמות של רחובות, שמות של יאכטות בנמל. בוסטון מצהירה על עצמה כמעוז של החופש האמריקני: החופש האישי והחופש הלאומי. בראש כמובן עומד שביל החירות המפורסם, המסומן באמצעות אבנים אדומות, אורכו כשני מייל והוא מוליך תיירים מאתר היסטורי אחד למשנהו במרכז העתיק של העיר.

בוסטון מביאה אותי לכמה תובנות חדשות אודות הרומן נשים קטנות .

נשים קטנות נכתב על ידי לואיזה מיי אלקוט (1832 – 1888) לפי הזמנת המו'ל שביקש ספר לנערות. הוא פורסם במקור בשני כרכים בהוצאת האחים רוברטס בבוסטון. הכרך הראשוןLittle Women ראה אור בשנת 1868. הכרך השני המכונה Good Wives פורסם שנה לאחר מכן, בשנת 1869. הספר נכתב בשנות השלושים של מיי אלקוט, כשחיה בגפה בבוסטון, ולפי הביוגרפיות שלה הוא מהווה עירוב בין אירועים שאירעו לה ובין סיפורים שסיפרה לה אמה על ילדותה שלה.

לואיזה מיי אלקוט היא בת לאם ממשפחה בוסטונית מפורסמת. בהיותה בת שנתיים חזרה המשפחה מגרמנסטאון פנסילבניה, שם נולדה לואיזה, לבוסטון, בה ניסה האב, מחנך ופילוסוף, עמוס ברונסון אלקוט, להקים בית ספר פרוגרסיבי הדוגל בדיאלוג בין מורים לתלמידים ובפיתוח אישיותו של כל תלמיד כאינדיבידואל.

פשיטת הרגל המפורסמת של האב, והמצב הכלכלי הרעוע של המשפחה, המוזכר תדיר גם ברומן עצמו, התרחשה מפני שהעז לקבל אל בית הספר שלו תלמידים שחורים ולאות מחאה עזבו כל הלבנים. בית הספר שלו נסגר והמשפחה נאלצה לעזוב את בוסטון העיר הגדולה לעיירה הסמוכה קונקורד, שם התגוררה משפחתו המורחבת של עמוס אלקוט.

בבעלותה של משפחת אלקוט היו כמה בתים בקונקורד, ולמשפחתה של לואיזה ניתן אחד מהם כדי לחלצה מהמצוקה. בית זה הוא ה Orchard House, ובו מתרחשים לכאורה רבים מאירועי הרומן. במיוחד זכורה עליית הגג המפורסמת בה מתרחשות אפיזודות רבות בעלילה. לאחר המעבר לקונקורד עברו לואיזה ואחיותיה למסגרת של חינוך ביתי שכן לא יכלו להרשות לעצמם שכר לימוד בבית ספר ציבורי וידעו ימי רעב רבים. אף הרעב והחינוך הביתי מתוארים ברומן, אם כי זכו שם להילה רומנטית יותר.

התרחשויות נוספות בספר זכו לאישוש במציאות. ספרייתו העשירה והמפוארת של השכן, ג'יימס לורנס, סבו של לורי-תיאודור לורנס, בה נהגה ג'ו מארץ' לקרוא, ומתוארת בפרק 5, היתה במציאות ספרייתו של המשורר ראלף וולדו אמרסון, אשר התגורר באותן שנים עם משפחתו בקונקורד והרשה ללואיזה הצעירה לקרוא קלאסיקות בביתו.

וכן גם סיפורה הראשון של לואיזה התפרסם באופן דומה למדי לאופן המתואר ברומן. בפרק 27 מסופר שג'ו נתקלת ב'גיליון מצוייר' אצל נער שישב לידה בהרצאה לקהל על מצרים העתיקה. העיתון אותו קורא הנער מכריז על תחרות סיפורים וג'ו שולחת לתחרות סיפור שכתבה וזוכה במקום הראשון: סכום אגדי של 100 דולר, באמצעותו היא מממנת לאחותה החולנית בת' ולאמה נופש בן חודשיים על שפת הים. בדומה לזה, מיי אלקוט פירסמה את סיפורה הראשון בשנת 1863 בעיתון הבוסטוני המצליח: Frank Leslie’s Illustrated Newspaper. היה זה עיתון ששילב בין איורים סנסציוניים מושכי עין ובין עלילות של אימה ומסתורין. בעד הסיפור שכתבה אכן הרוויחה אלקוט 100 דולר, אותם שלחה למשפחתה בקונקורד.

נשים קטנות נקרא אמנם בעבר בקריאה דקוסנטרוקטיבית. במיוחד משמעותיות הקריאות של אורלי לובין ומדלין סטרן לחשיפת המניפולציה הגורמת לנו לקרוא את הרומן כסיפור התבגרות מכונן זהות אוטוביוגרפי נוסטלגי, במקום לזהות בו את הכוחות החברתיים המופעלים על נשים כדי למנוע מהן לרכוש השכלה ולפתח את כישוריהן כשוות בין שווים.

ואולם הבנת רוח המקום, רוח העיר בוסטון, במקרה זה היא קריטית להבנת הספר.

נשים קטנות לא במקרה נהגה על ידי ילידת מסצוסטס, צאצאית למתיישבים הראשונים, בת לאיש חינוך פרוגרסיבי, מתנדבת בבית חולים במהלך מלחמת האזרחים, פעילה למען זכות בחירה לנשים, עורכת עיתון ילדים בוסטוני ועיתון נשים בוסטוני.

בלי לבטל את קריאת הרומן כסיפור התבגרות, כסיפור של אחווה נשית, או כרומן פטריוטי אמריקאי, אני מבקשת להציע שניתן לקרוא את נשים קטנות מתוך המיקום הגיאו-היסטורי בו הוא נהגה ונוצר כמניפסט של חירות, זכויות אדם ואינדיבידואליזם.

ארבע בנות נולדו לזוג מארץ' הספרותי, כל אחת התחנכה על פי דרכה ופיתחה את כישוריה (האומנותיים, יש להדגיש) ללא ביקורת שיפוטית, ללא השוואות מסרסות. הדודה הזקנה, המורֶה בבית הספר הציבורי, החברות של הבנות, מייצגים בעלילה את החברה ההגמונית השמרנית אשר אינה חוסכת את ביקורתה - אולם השפעתם של כל הגורמים העוינים מנוטרלת על ידי ההורים, המצליחים לייצר בעבור הנערות קן משפחתי תומך ומגונן.

אמנם, בסופו של דבר גברה הדוגמטיות הדידקטית הנדרשת מספרות ילדים ונוער על האידיאולוגיה האינדיבידואליסטית, וגרמה למיי אלקוט להוביל את גיבורות נשים קטנות לנתיבים הבטוחים של הפטריאכיה: ויתור על השכלה גבוהה, ויתור על קריירה עצמאית, נישואים ואימהות. הדבר ניכר מאוד בחלק השני של הרומן, המכונה כאמור Good Wives וראה אור מספר שנים לאחר החלק הראשון. ואולם רוח המרד והחיוּת השורה על הפרקים הראשונים של החלק הראשון הצליחה לייצר פיסת מציאות אותנטיות של חלומות נעורים נשיים בטרם התנפצותם, ובכך גדולתם. ההתפרצות הליברלית הגדולה בחלקו הראשון של הרומן אמנם הולכת ונסגרת לאחר מכן, אך הניצוץ כבר שוחרר.

למרבה ההפתעה, הייתה לואיזה מיי אלקוט הממשית טיפוס הרבה יותר רדיקלי מג'ו מארץ' הגיבורה הספרותית. לואיזה מימשה הן את חלומותיה הספרותיים והן את עצמאותה הכלכלית. היא הצליחה להתפרנס מכתיבה ומעריכה ותמכה כלכלית כל חייה במשפחתה. היא לא נכנעה לתכתיבים הפטריארכליים, לא נישאה ולא ילדה ילדים. היא העזה וזכתה לנסוע לאירופה כדי לראות את המקומות שעליהם קראה בספרים. היא ביקרה בקונגרס האמריקאי כפעילת זכויות נשים. היא חיה בגפה בעיר הגדולה בוסטון והייתה בעלת מעמד ורכוש.

לואיזה מיי אלקוט ניהלה, באמצעות בת דמותה הספרותית ג'ו, את מלחמת העצמאות הפרטית שלה. בתור צאצאית בוסטונית גאה למחוללי מסיבת התה של בוסטון אף היא נלחמה על חירותה כיוצרת. היא הייתה לוחמת חופש כמו אביה המחנך שהאמין בזכות לחינוך גם של ילדים שחורים, כמו וולדו אמרסון, השכן בעל הספרייה בעיירה קונקורד, הלוחם נגד העבדות, וכמו חבריה האינטלקטואלים בבוסטון (תיאודור פארקר, ויליאם לויד גאריסון ואחרים).

ג'ו הגיבורה הספרותית, המייצגת הספרותית של מיי אלקוט, לחמה לאינדווידואליזם מפני שכך חונכה על ידי הוריה. היא נלחמת על חירות הפרט מפני שזוהי מסורת אבותיה הבוסטונים ולאו דווקא בגלל שהיא אישה. היא תומכת במהגרים, היא פועלת למען חינוך שיוויוני, היא מתנגדת לאריסטוקרטיה בתוך החברה האמריקאית. כל אלה נרמזים ברומן אך עקבותיהם גלויים וברורים. היא עדיין לא מדברת בז'רגון פמיניסטי ואינה בעלת תודעה פמיניסטית מוצהרת. כמו כן, על אף תיאוריה הכמו גבריים בתחילת הרומן היא כמעט א-מינית לכל אורך הספר. אולם אין ספק שהפופולריות הפנומנלית של הרומן, ובמיוחד הפופולריות של דמותה של ג'ו, טמנה בליבותיהן של קוראות נערות את הזרעים לגיבורות ספרותיות ותפישות עולם רדיקליות מאוחרות יותר.

לא יכולתי להבין זאת בגיל 10, אך אני מבינה כעת. לא פלא שנשים קטנות נכתב על ידי בוסטונית.

ורד טוהר

קישורים:

כתב העת לילדים Merry's Museum של בוסטון אותו ערכה ובו כתבה:

https://en.wikipedia.org/wiki/Merry%27s_Museum

כתב העת Frank Leslie's Illustrated Newspaper של בוסטון בו כתבה:

https://en.wikipedia.org/wiki/Frank_Leslie%27s_Illustrated_Newspaper

ביתה האחרון של לואיזה מיי אלקוט בבוסטון:

https://en.wikipedia.org/wiki/Louisburg_Square

הדף של לואיזה מיי אלקוט באתר Boston Women's Heritage Trail:

https://bwht.org/louisa-may-alcott/

אתר בית המשפחה של הסופרת בעיירה קונקורד:

http://www.louisamayalcott.org/