בילדותי אהבתי לקרוא ספרי הרפתקאות כמו 'טרזן מלך הקופים', 'טום סויר', 'האקלברי פין', 'מכרות המלך שלמה'. ספרים על ילדוּת עשוקה כמו 'האסופית' 'האורג מרבלוי', 'באין משפחה'. על מאבק של קשי יום או עבדים כמו 'אוהל הדוד תום'. אבל בחרתי לכתוב על שני סיפורים מתוך הספרים 'הלב' של דה אמיצ'יס ו'גדול וזר הוא העולם' של סירו אלגרייה, ששניהם מתקשרים בזיכרוני לחוויית ילדות אחת.

כשהייתי בכיתה ה', קיבלנו משימה בה כל ילד כתב מסע פרטי משלו מסביב לעולם, תוך שילוב חומרים שלמד על המקומות בהם ביקר. המשימה קסמה לי מאד. באותם ימים היינו שבויים לספר 'הלב' שהמחנך קרא לנו בהמשכים. הוא כתוב כיומן בית ספר, ובמיוחד אהבתי את סיפורי החודש שמספר המורה לילדים. אחד הסיפורים שריגש אותי מאד היה על מרקו הנודד הקטן ומסעו ההרואי מאיטליה לארגנטינה לחפש את אמו האבודה. החלטתי לשלב את מסלול דרכו של מרקו כחלק ממסעי בעולם. הגעתי לעיר גנואה ממנה יצא לדרך, המשכתי באוניה עד שפך נהר לה-פלטה בחוף בואנוס איירס. התקדמתי מערבה לעבר הרי האנדים וכך הלאה כמו מרקו - ברכבת, ברגל, בעגלה. גייסתי מהספר תיאורי נוף ותלאות, עד שהגעתי למקום בו מצא את אמו חולה אנושות ובזכות בואו החלימה. כל זמן הכתיבה עמדה לנגד עיני דמותו האמיצה של מרקו. חלק זה במסע הפרטי שלי היה הקרוב ביותר ללבי.

ואיך מתקשר לכך הספר השני?

במהלך כתיבת המסע שיתפתי את הוריי בתכנונו. כשהזכרתי את הרי האנדים, אבי הציע לי לקרוא כמה קטעים בספר 'גדול וזר הוא העולם'. זהו ספר למבוגרים שכתב הסופר הפרואני סירו אלגרייה. הוא מספר על המאבק של האינדיאנים בשלטון הלבנים שמנשלים אותם מאדמתם ומשעבדים אותם באכזריות. במרכזו חיי האיכרים בכפר רוּמי וקורותיו של ראש הכפר, רוסנדו, איש חכם ואוהב אדם. סיפור המאבק מתובל במעשיות וסיפורי פולקלור כשסיפור רודף סיפור. שקעתי בספר ונכנסתי לעולם זר, מפחיד ומרתק - מאבק אמיץ של האינדיאנים, ג'ונגל רוחש חיים, ציפורים ססגוניות, נחשים ארסיים, חיות יער. באחד הקטעים, קבוצת אינדיאנים שומעת קריאות של ציפור לילה הנקראת אי-אי אמא ואחד מהם מספר אגדה אודותיה. מופיעים בה צייד אמיץ, אשתו היפהפייה ומכשף היער שמטיל את אימתו על כולם. המכשף חומד את האישה. כשאינו מצליח לפתות אותה הוא מטיל קללה על ילדתה הקטנה והופך אותה לציפור לילה שקריאותיה העצובות 'אי-אי אמא' נשמעות, אך היא לא מתגלה לעין. הקללה תוסר רק אם יימצא אדם שיצליח לראותה. ואני מצאתי את עצמי בג'ונגל החשוך שומעת את קריאות הציפור...

הייתי רגילה לסוף טוב באגדות, ואילו כאן, לא די בציפור האומללה, אלא שגם ההורים מתים בטרם עת בעקבות הקללה. הסיפור השרה עלי עצבות ובכל זאת הייתי שבויה בקסמו. החלטתי לשלב את האגדה במסע שלי בעת ביקורי בהרי האנדים.

עד היום אני זוכרת את מפגשי עם הספר ועם אגדת הציפור: לבדי, בחדר של ההורים, שקועה ב'כיסא נוח' כשהספר הירוק על ברכיי ושקועה עוד יותר בסיפור. אל ספרו של אלגרייה חזרתי בימי נעוריי, קראתי אותו אז בשלמותו מרותקת מתחילתו ועד סופו. ופה בא סיפור נוסף:

בסוף השנה, ביקש ממני המחנך, לתת לו את יומן המסע שלי כדי להביאו להשתלמות קיץ למורים. לא רציתי להיפרד מהיומן. הוא הבטיח שיחזיר לי אותו בשובו ומסרתי אותו בלב כבד. כשחזר, שאלתי על יומני ותשובתו היתה שהשאיל אותו לאחד המורים ובקרוב הוא יוחזר לי. נפגעתי וכעסתי מבלי להגיד מילה. לא קל לילדה לבוא בדרישות למחנך שלה. חלפו ימים שבועות וחודשים והיומן אבד. בכל פעם שנזכרתי בו כעסתי על דב וכעסתי על עצמי שהסכמתי למסור אותו. זמן רב התגעגעתי אל היומן ומצאתי נחמה בשני הספרים שהזכירו לי אותו: הסיפור על מרקו וספרו של אלגרייה.