יקיר בן - משה
הו, בָּרְמָלַי
'הו בָּרְמָלַי, בָּרְמָלַי, אללי, רוץ אלי - ועל שני שקצים, וי לי וי, אל תחוס, בָּרְמָלַי!'. היש קורא שלא יצטמרר מהמשפט המופתי הזה?
את עלילותיה של המפלצת האפריקאית בָּרְמָלַי, שנולדה ממוחו הקודח, עטור מוזת הקוצים של הגאון הרוסי צ'וקובסקי, הכרתי כמו רבים אחרים דרך תרגומו המופתי של אלתרמן. הקסם השירי, הלהט המחשמל של הלשון החושנית, החריזה, הקצב המהיר והזרימה הקולחת של המלים היו עבורי מסלול טיסה לירח.
הסיפור כידוע מגולל את עלילותיהם של גד וימימה, המכונים גדידי וימיממה, הבורחים מהבית חרף אזהרותיהם של ההורים (הנרדמים תחת צל צמרת עץ) ויוצאים, לא פחות, לאפריקה! כן, כן. שם הם משתוללים, חסרי דאגה, אוכלים תמרים ומשחקים עם שפע של יצורי פרא – קרנף, פילים, כריש וגורילה – עד שהם נתקלים בענק הבהמות כדרלעומר. הם מדגדגים אותו בבטן, אך הוא משום-מה נעלב, פוער את פיו ושואג איומות אל המפלצת (אבוי!) בָּרְמָלַי. ואכן, מיד מגיע הגזלן הרשע, המפלצת קוצצת-השן, בָּרְמָלַי, שרוצה מיד לאכול את הילדים. גד וימימה מתחלחלים בבעתה, אך דבר לא עוזר, גם לא כשלפתע בשמיים מופיע מטוס ובו הדוקטור אויזֶמַר הטוב, גם אותו בָּרְמָלַי רוצה לטרוף. רגע לפני הטריפה הגדולה, מגיעה הגורילה על גבו של התנין, והלה פוער את פיו וטורף את בָּרְמָלַי. והסוף? תחינה גדולה. הילדים מבקשים מהתנין להוציא את המפלצת, אולי כעת הוא ישתנה, ובָּרְמָלַי מתוך הבטן אכן מבטיח שהוא יהפוך למפלצת טוב; התנין פוער את פיו, ובָּרְמָלַי מופיע מחדש בדמות מפלץ טוב, שכל אם רוסיה היתה מביאה לביתה. הוא מבטיח לנסוע לחיפה, שם יתן לילדים המתוקים לאכול ממתקים ותמיד יקפיד לאהוב, לאהוב, לאהוב.
אז על מה הסיפור? על אוכל וטריפה, על פראות ובורגנות, על אימה, בהלה ורחמים גדולים – ובעיקר על חווית חלום. כל מאפייני החלום נמצאים כאן: מעולם הדימויים ועל למרקמי השפה. בָּרְמָלַי הוא גשר הנמתח בין הילד התמים לבין גדת הפחדים, הצהלות, החרדות, ההרפתקאות והתחינות הנמצאים עמוק בתוכו. כשקראתי את הספר הזה כילד, ובשנה האחרונה שבתי אליו שוב הודות למהדורה החדשה עם הציורים הקסומים של פולונסקי, חשתי שאני פוסע על פני הגשר הנפלא הזה על פני אוקיינוס החלום, ומתמלא בתחושה עמוקה של חופש. חופש שהוא שווה ערך לאושר. האין זו הסיבה שאנו אוהבים לקרוא ספרות ילדים? הו, בָּרְמָלַי.
יקיר בן-משה
'הו בָּרְמָלַי, בָּרְמָלַי, אללי, רוץ אלי - ועל שני שקצים, וי לי וי, אל תחוס, בָּרְמָלַי!'. היש קורא שלא יצטמרר מהמשפט המופתי הזה?
את עלילותיה של המפלצת האפריקאית בָּרְמָלַי, שנולדה ממוחו הקודח, עטור מוזת הקוצים של הגאון הרוסי צ'וקובסקי, הכרתי כמו רבים אחרים דרך תרגומו המופתי של אלתרמן. הקסם השירי, הלהט המחשמל של הלשון החושנית, החריזה, הקצב המהיר והזרימה הקולחת של המלים היו עבורי מסלול טיסה לירח.
הסיפור כידוע מגולל את עלילותיהם של גד וימימה, המכונים גדידי וימיממה, הבורחים מהבית חרף אזהרותיהם של ההורים (הנרדמים תחת צל צמרת עץ) ויוצאים, לא פחות, לאפריקה! כן, כן. שם הם משתוללים, חסרי דאגה, אוכלים תמרים ומשחקים עם שפע של יצורי פרא – קרנף, פילים, כריש וגורילה – עד שהם נתקלים בענק הבהמות כדרלעומר. הם מדגדגים אותו בבטן, אך הוא משום-מה נעלב, פוער את פיו ושואג איומות אל המפלצת (אבוי!) בָּרְמָלַי. ואכן, מיד מגיע הגזלן הרשע, המפלצת קוצצת-השן, בָּרְמָלַי, שרוצה מיד לאכול את הילדים. גד וימימה מתחלחלים בבעתה, אך דבר לא עוזר, גם לא כשלפתע בשמיים מופיע מטוס ובו הדוקטור אויזֶמַר הטוב, גם אותו בָּרְמָלַי רוצה לטרוף. רגע לפני הטריפה הגדולה, מגיעה הגורילה על גבו של התנין, והלה פוער את פיו וטורף את בָּרְמָלַי. והסוף? תחינה גדולה. הילדים מבקשים מהתנין להוציא את המפלצת, אולי כעת הוא ישתנה, ובָּרְמָלַי מתוך הבטן אכן מבטיח שהוא יהפוך למפלצת טוב; התנין פוער את פיו, ובָּרְמָלַי מופיע מחדש בדמות מפלץ טוב, שכל אם רוסיה היתה מביאה לביתה. הוא מבטיח לנסוע לחיפה, שם יתן לילדים המתוקים לאכול ממתקים ותמיד יקפיד לאהוב, לאהוב, לאהוב.
אז על מה הסיפור? על אוכל וטריפה, על פראות ובורגנות, על אימה, בהלה ורחמים גדולים – ובעיקר על חווית חלום. כל מאפייני החלום נמצאים כאן: מעולם הדימויים ועל למרקמי השפה. בָּרְמָלַי הוא גשר הנמתח בין הילד התמים לבין גדת הפחדים, הצהלות, החרדות, ההרפתקאות והתחינות הנמצאים עמוק בתוכו. כשקראתי את הספר הזה כילד, ובשנה האחרונה שבתי אליו שוב הודות למהדורה החדשה עם הציורים הקסומים של פולונסקי, חשתי שאני פוסע על פני הגשר הנפלא הזה על פני אוקיינוס החלום, ומתמלא בתחושה עמוקה של חופש. חופש שהוא שווה ערך לאושר. האין זו הסיבה שאנו אוהבים לקרוא ספרות ילדים? הו, בָּרְמָלַי.
יקיר בן-משה