עמיה ליבליך
מספרי הילדות שאני זוכרת
זה יישמע מוזר, ונשמע כך אפילו לעצמי: שני ספרי הילדות שאני רוצה להזכיר הם 'יהושע הפרוע' ו' מקס ומוריץ' , שניהם מעין סיפורי אימה ובלהות לילדים. אולי אפשר ללמוד מכאן על עוצמתה של ספרות מסוג זה, שנדמה לי כי על דעת חכמים ונבונים אבדה ואיננה עוד.
אגלה לכם סוד: אני ילידת 1939. ושני הספרים המתורגמים הללו הופיעו בארון הספרים העברי בערך אז, נרכשו על ידי הורי הנאורים ושימשו חומר קריאה בבית ילדותי. אני כותבת כאן, איפוא, על זכרונות שגילם למעלה מ-70 שנה.
יהושע הפרוע נכתב במקור בגרמנית על ידי היינריך הופמן, שגם אייר את הספר, בשנת 1844. שְׁטְרוּבְּלְפֶּטֶר, שתורגם יפה ל'יהושע הפרוע', הופיע בעברית בתרגומו הראשון בידי לילי צדק בשנת 1941. הספר 'מקס ומוריץ' נכתב על ידי הסופר והמאייר הידוע וילהלם בוש, והופיע בגרמנית בשנת 1865 ובעברית בתרגום של אנדה עמיר פינקרפלד (היו כבר אז שני תרגומים קודמים) בשנת 1939.
שני הספרים מייצגים סוגה של ספרות ילדים בחרוזים ובציור, שיש בה הומור מרושע, מעשי חטא לרוב, ועונשים אכזריים ומבדחים – אני מניחה שכל קוראי האתר מכירים את הטקסטים האלה ולא אאריך בסיכומם.
כשאני מעיינת בשני הכרכים הללו אני שואלת את עצמי מה חשבו הורי הטובים שהיו אנשים משכילים ומודרניים, כשקנו וקראו לילדתם הקטנה חרוזים מרושעים שכאלה? וכמה משתנים הדורות, כאשר אנו עוטפים את נכדינו בטקסטים ממותקים כמו 'איתמר פוגש ארנב', או 'הכינה נחמה' למשל?
הפרדוקס שמונח ביסוד רשימה זו הוא זה: האישה הבוגרת שאני כיום, האם לשלושה ילדים אז וסבתא לשלושה נכדים בהווה, אשת חינוך ופסיכולוגית - ממש מסתייגת מספרים אלה כחומר קריאה לילדים. אני מרגישה כי זוהי ספרות סדיסטית, ולא הייתי רוצה לחשוף את הילדים לשכמותה. אולם, אני עצמי נוצרת את זכרון הסיפורים האלה מילדותי, וטעמם המתוק-משכר לא פג! מה פשר המשיכה הזו?
נראה לי כי כולנו – לפחות כל אלה שזוכים לחיים טובים דיים - נמשכים לרגעי פחד שאיננו מציאותי, כגון בסרטי מתח או אימה, בגלל ההפוגה שאנו חווים ברגע שאנו חוזרים לעולמנו המוכר. כולנו נמשכים לטעמו של החטא כל עוד אנו לא המבצעים אותו והנענשים עליו. יש ליצר הרע כוח פיתוי אדיר, ועל ידי הקריאה אודות אחרים שפשעו והעזו להמרות את פי המבוגרים ולשבור מוסכמות, אנו חשים את ההנאה שבסיפוק היצר בשילוב הביטחון שלא ניענש. במילים אחרות – זהו הקתרזיס במיטבו. על ידי הקריאה אני מזדהה עם הגיבור לזמן מוגבל וממקום בטוח, חווה את החטא ואת הפחד, ומפחיתה את הפיתוי לחטוא גם אני. במילים אחרות, מה שחשתי כילדה הוא ראשית כל – כמו בהתעוררות מסיוטי לילה: איזה מזל! הילד הזה איננו אני!
או ביתר ההרחבה, התהליך הבא:
א. יש ילדים רעים באמת בעולם, כאלה שאינם מסתרקים ואינם גוזרים ציפורניים, שממלאים שקים בחיפושיות, ושופכים אותן על מיטת הדוד.
ב. יש משהו מושך מאוד בילדים נועזים אלה, ששמים ללעג ולקלס את מרותם של המבוגרים.
ג. אבל אני אינני רעה! אני טובה, צייתנית, מתרחצת, אוכלת את המרק, מסתכלת לאן אני הולכת, ומכבדת את המבוגרים.
ד. הילדים הרעים נענשים באכזריות, נטחנים במטחנת הקמח, למשל, עד מותם.
ה. אני לא נענשת, הורי אוהבים אותי. מוטב שאזהר שמא אחטא.
ו. לפעמים גם אני מפרה את הכללים, אבל אני עושה זאת 'בקטנה' ולא יתפסו אותי. כמה אני חכמה!
וכך, בהומור השחור והגרמני כל כך מתחברים סיפורים מחורזים אלה בלשונם התמימה כביכול אל הצד האפל, הצל שבכל אחד מאיתנו, גם בילד ובילדה, ומתקשרים עמו בקריצה, בלי שניתפס, ובלי שנחטא 'באמת'. ואז –
נשיקת לילה טוב, ושמיכת פוך רכה, אור מנורת הלילה המבריח כל סכנה, ותפילת 'שמע על המיטה' מבטיחים הבטחה איתנה שאני ילדה טובה ומאומה מהזוועות הללו לא יאונה לי בחיי המוגנים.
עמיה ליבליך
28.11.15
זה יישמע מוזר, ונשמע כך אפילו לעצמי: שני ספרי הילדות שאני רוצה להזכיר הם 'יהושע הפרוע' ו' מקס ומוריץ' , שניהם מעין סיפורי אימה ובלהות לילדים. אולי אפשר ללמוד מכאן על עוצמתה של ספרות מסוג זה, שנדמה לי כי על דעת חכמים ונבונים אבדה ואיננה עוד.
אגלה לכם סוד: אני ילידת 1939. ושני הספרים המתורגמים הללו הופיעו בארון הספרים העברי בערך אז, נרכשו על ידי הורי הנאורים ושימשו חומר קריאה בבית ילדותי. אני כותבת כאן, איפוא, על זכרונות שגילם למעלה מ-70 שנה.
יהושע הפרוע נכתב במקור בגרמנית על ידי היינריך הופמן, שגם אייר את הספר, בשנת 1844. שְׁטְרוּבְּלְפֶּטֶר, שתורגם יפה ל'יהושע הפרוע', הופיע בעברית בתרגומו הראשון בידי לילי צדק בשנת 1941. הספר 'מקס ומוריץ' נכתב על ידי הסופר והמאייר הידוע וילהלם בוש, והופיע בגרמנית בשנת 1865 ובעברית בתרגום של אנדה עמיר פינקרפלד (היו כבר אז שני תרגומים קודמים) בשנת 1939.
שני הספרים מייצגים סוגה של ספרות ילדים בחרוזים ובציור, שיש בה הומור מרושע, מעשי חטא לרוב, ועונשים אכזריים ומבדחים – אני מניחה שכל קוראי האתר מכירים את הטקסטים האלה ולא אאריך בסיכומם.
כשאני מעיינת בשני הכרכים הללו אני שואלת את עצמי מה חשבו הורי הטובים שהיו אנשים משכילים ומודרניים, כשקנו וקראו לילדתם הקטנה חרוזים מרושעים שכאלה? וכמה משתנים הדורות, כאשר אנו עוטפים את נכדינו בטקסטים ממותקים כמו 'איתמר פוגש ארנב', או 'הכינה נחמה' למשל?
הפרדוקס שמונח ביסוד רשימה זו הוא זה: האישה הבוגרת שאני כיום, האם לשלושה ילדים אז וסבתא לשלושה נכדים בהווה, אשת חינוך ופסיכולוגית - ממש מסתייגת מספרים אלה כחומר קריאה לילדים. אני מרגישה כי זוהי ספרות סדיסטית, ולא הייתי רוצה לחשוף את הילדים לשכמותה. אולם, אני עצמי נוצרת את זכרון הסיפורים האלה מילדותי, וטעמם המתוק-משכר לא פג! מה פשר המשיכה הזו?
נראה לי כי כולנו – לפחות כל אלה שזוכים לחיים טובים דיים - נמשכים לרגעי פחד שאיננו מציאותי, כגון בסרטי מתח או אימה, בגלל ההפוגה שאנו חווים ברגע שאנו חוזרים לעולמנו המוכר. כולנו נמשכים לטעמו של החטא כל עוד אנו לא המבצעים אותו והנענשים עליו. יש ליצר הרע כוח פיתוי אדיר, ועל ידי הקריאה אודות אחרים שפשעו והעזו להמרות את פי המבוגרים ולשבור מוסכמות, אנו חשים את ההנאה שבסיפוק היצר בשילוב הביטחון שלא ניענש. במילים אחרות – זהו הקתרזיס במיטבו. על ידי הקריאה אני מזדהה עם הגיבור לזמן מוגבל וממקום בטוח, חווה את החטא ואת הפחד, ומפחיתה את הפיתוי לחטוא גם אני. במילים אחרות, מה שחשתי כילדה הוא ראשית כל – כמו בהתעוררות מסיוטי לילה: איזה מזל! הילד הזה איננו אני!
או ביתר ההרחבה, התהליך הבא:
א. יש ילדים רעים באמת בעולם, כאלה שאינם מסתרקים ואינם גוזרים ציפורניים, שממלאים שקים בחיפושיות, ושופכים אותן על מיטת הדוד.
ב. יש משהו מושך מאוד בילדים נועזים אלה, ששמים ללעג ולקלס את מרותם של המבוגרים.
ג. אבל אני אינני רעה! אני טובה, צייתנית, מתרחצת, אוכלת את המרק, מסתכלת לאן אני הולכת, ומכבדת את המבוגרים.
ד. הילדים הרעים נענשים באכזריות, נטחנים במטחנת הקמח, למשל, עד מותם.
ה. אני לא נענשת, הורי אוהבים אותי. מוטב שאזהר שמא אחטא.
ו. לפעמים גם אני מפרה את הכללים, אבל אני עושה זאת 'בקטנה' ולא יתפסו אותי. כמה אני חכמה!
וכך, בהומור השחור והגרמני כל כך מתחברים סיפורים מחורזים אלה בלשונם התמימה כביכול אל הצד האפל, הצל שבכל אחד מאיתנו, גם בילד ובילדה, ומתקשרים עמו בקריצה, בלי שניתפס, ובלי שנחטא 'באמת'. ואז –
נשיקת לילה טוב, ושמיכת פוך רכה, אור מנורת הלילה המבריח כל סכנה, ותפילת 'שמע על המיטה' מבטיחים הבטחה איתנה שאני ילדה טובה ומאומה מהזוועות הללו לא יאונה לי בחיי המוגנים.
עמיה ליבליך
28.11.15