אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
 

אורית ברגמן

משפחת המומינים

כולנו רוצים להיות סנופקין אך למעשה אנחנו מומין.
מי שקרא את הספר הנפלא של טובה ינסון 'עמק החיות המוזרות' וכמוני הפך את הדמויות המופיעות בו למשפחתו המורחבת, יבין משפט זה.
יש מעט ספרים שליוו אותי ברצף מהילדות שלי לילדות של הילדים שלי, כאלו שחזרתי אליהם בתקופות שונות בחיי וגיליתי בהם משהו חדש. אל סדרת הספרים של טובה ינסון אני חוזרת עד היום. הם מתארים את קורותיה של משפחת טרולים וידידיה המוזרים, החיים בעמק הגובל בים והרים אי שם בצפון הרחוק. הם עוברים הרפתקאות מסמרות שיער, מפליגים לאי בודד, מגלים כובע מכושף, מאויימים על ידי סמרמרים מחושמלים ומתעוררים לגלות שבביתם צמח ג'ונגל סבוך.
טובה ינסון גם איירה את הספרים באותה אנושיות, כנות ודיוק המאפיינים את הכתיבה שלה.
באופן נפלא התקוות של המומינים, הפחדים הכעסים והריבים שלהם נראו לי כאילו נלקחו מהמשפחה הפרטית בה גדלתי בירושלים. לימים גיליתי שאני לא יחידה, רבים מהחברים שלי מצהירים הצהרות דומות, כולנו מומין. על כל הספר שורה נימה אוהבת אדם ואופטימית, המעלה על נס את היצירתיות, ההרפתקנות ובו זמנית את המשפחתיות והבורגנות.
אם מומין רוצה לצאת למסע גילויים בסירה קטנה בים מומינאמא לא תמנע זאת בעדו, אבל תדאג לארוז לו מצרכים לפקניק. פעם רציתי להיות סנופקין הנווד המסתורי הבודד המסתפק בעצמו, לימים גדלתי וגיליתי שאני בעצם מומין. היום אני רוצה להיות מומינאמא, המאפשרת למומין בנה לצאת לעולם הגדול, ואורזת לו בסלסילת קש צידה לדרך. 

אורית ברגמן