דרור בורשטיין
מרילין ברנס, צא וחשוב, תרגמה עדנה קורנפלר,
סדרת 'אבני יסוד במדע', הוצאת ניצנים, 1978.
קראתי את הספר הזה, יחד עם שאר ספרי הסדרה, דוגמת ' אני שונא מתמטיקה', ו'מדוע שונה עונה מעונה' אי-אז בסביבות שנת 1980, בתחילת גיל העֶשרה, והיום אין לי ספק שהם שינו את חיי יותר מכל ספר שקראתי בילדותי ובנעוריי. בוודאי שהשפעתם עלי היתה רבה יותר מעשרות ספרי עלילה שקראתי באותם ימים. יתרה מזאת, ספרי הסדרה הזו היו מעין איזון חיוני – אז לא ידעתי זאת – לספרי הפעולה השטחיים והמיליטריסטיים שצרכתי בכמויות, כמו סדרת חסמב'ה שקראתי שוב ושוב, כיהודי השונה בגמרא, או דנידין, הספורטאים הצעירים, ועוד.
אלו ספרי מחשבה ומדע לנוער. אין בהם סיפור במובן הרגיל של המילה, אבל הם מספּרים לילדים סיפור חשוב מאוד. זהו סיפור על אפשרות של חיים, במובן של אפשרות של התבוננות בעולם. לפני אפשרות ההתבוננות המיוחדת, הציעו הספרים האלו בעיקר את עצם ההתבוננות. אין זו עמדה מובנת מאליה לילד. ספרי הפעולה שהזכרתי מציעים קיום ילדִי אקטיבי, לפעמים כוחני, בעולם. יש בהם ילדים חמושים, ילדים בשירות זרועות הביטחון, ילדים מעבר לקווי האויב. דנידין הוא רואה ואינו נראה, אבל מה בדיוק הוא רואה? את אויבינו? מדוע אינו יכול לראות, כמו בספר 'מדוע שונה עונה מעונה', דוב שהולך לו בקו ישר בקוטב? על הדוב – בהמשך.
סדרת 'אבני יסוד במדע' היא עבורי ממש רגע מתמשך, מיתולוגי, של הילדות. אני חושב היום שההבטחה הגלומה בספרים האלו, גם אם היתה ניחוש בלבד, היתה ברורה. היא היתה ברורה מכיוון שהספרים עמדו כנגד בית-הספר, מוריו וספריו, כסוג אחר לגמרי של לימוד, לימוד של ידיעה ובעיקר של הבנה, לימוד שאין בו ערך מיוחד לשינון של מידע, לימוד שנפתח לכיוונים שונים – מתמטיקה, אסטרונומיה, זכויות ילדים, גסטרונומיה, פילוסופיה. הספרים האלו היו מורים מופתיים. לאו דווקא מורים של מידע, ובוודאי שלא מורים של 'חינוך', אלא מורים של פקיחת עיניים הולכת ונמשכת. כמו במוטו לאחד מספריו של ז'ורז' פרק, הם הציעו 'להביט בכל עינינו'. למשל, איש לא לימד אותנו בבית הספר שקיים מספר ושמו 'גוגול'. בכלל,המחשבה על מספר שיש לו שֵם! ב'אני שונא מתמטיקה' למדתי על אודותיו. זהו 1 ואחרי 100 אפסים. ב'ויקיפדיה' אני קורא כיום כי 'למספר גוגול אין כל השפעה במתמטיקה'. הה, זה מאמת את חשדותיי מאז. אבל זה בדיוק העניין: ללמוד משהו כי הוא יפה, מסתורי (אז לא הכרתי את הסופר הדגול שעל שמו נקרא המספר), ולא בגלל שאפשר לעשות בו משהו מעשי. ללמוד מתמטיקה כאילו אין מכולת, כלומר לא על מנת ש'לא ירמו אותך בעודף'.
'צא וחשוב' מוקדש 'לכל מי שיש לו סוגיה או בעיה אחת לפחות'. בעמודו הראשון יושב ילד על כורסה, ומאחוריו – מעין מפלצת לא מאיימת. זו היא האילוסטרציה ל'בעיה', החוזרת בכל הספר. והיא מפלצת שאפשר להתידד איתה. אני חושב (היום) שמה שהספר הזה עשה יותר מכל הוא להראות כי הבעיות הן חלק מחיי, בניגוד לבעיה במובן של 'בעיה בחשבון', שהיא מין נרטיב מוזר ומנותק על פועל הממלא ומרוקן בריכה בלתי קיימת. 'מה עושים, כאשר בדרך אל הקולנוע מגלים פתאום שארנק הכסף אבד?', כך מתחיל הספר. אני זוכר שהשאלה הזו פשוט הממה אותי. גם מפני שאף פעם לא נשאתי ארנק בגיל בו קראתי בספר, וגם מפני שהצבת השאלה הזו, שהיא בפירוש שאלה מעולם המבוגרים, בפני ילדים, היתה מחווה של שיתוף מצד כותבת הספר, המבוגרת. אני זוכר רק את הקושי לדמיין מה פירוש לשאת ארנק משלך! אולי הבנתי כי קרב הזמן שזה יקרה. וזה כשלעצמו אינו דבר פשוט. מתי מגיעים רגעי השינוי האלו? פתאום יש בכיסך ארנק: מה קרה שעה לפני כן?
'צא וחשוב' מבטיח 'כיצד לגשת לבעיות וללמוד לחשוב בדרכים שונות', והוא מקיים. הוא מציע תרגילים מעשיים של התבוננות, כלומר רומז, בעיקר, שכדאי להתבונן: האם אתה יודע, בלי להציץ, מה צבע הגרביים שלך? אני זוכר את התרגיל הזה, מנסה להיזכר, אומר 'חוּם', מביט בגרביי – ומגלה לתדהמתי שהם כחולים. 'האם אתה יודע איזו עין תעצום כשתביט דרך גליל נייר חלול'? שאלות פשוטות כאלה, שהתשובה עליהן לא חשובה כשלעצמה, הבהירו דבר חשוב: אפשר להיות בעולם גם מתוך התבוננות רחבה בהרבה מהמינימום הנדרש לקיום. ההתבוננות של הספר אינה רק עניין אופטי: היא נוגעת לכל החושים, והספר כולל תרגילי ריח, טעימה, מישוש. כל תרגיל כזה הוא רמז לילד הקורא. כמה חבל שהספרים לא תורגמו מחדש. איני מכיר מקבילות אחרות שוות ערך. והצורך של ילדים כיום רב יותר מאשר לפני שלושים שנה.
הרחבת ההתבוננות היא, ב'צא וחשוב', המפתח לפתרון בעיות, גם בעיות מתמטיות וגם בעיות מעשיות של חיי היומיום. 'אפשר להסתיר גם מן המוח': הספר אמר לי דבר שאינו מובן מאליו גם למרבית המבוגרים. המבוגרים, בספר הזה וגם באחרים, הולכים ומתבררים כיצורים סתומים למדי: הספר מנחש את תגובותיהם לשאלות שהוא שולח את הילדים לשאול אותם, ואין הן מבטיחות הרבה. במילים ברורות יותר: הספר מציע לילדים תמרור אזהרה מפני אפשרות של התבגרות במובן הרע. זה עניין רציני מאוד.
למרות שהספר (והסדרה כולה) עוסקים בעיקר בעניינים מדעיים ומעשיים – פתרון בעיות, מתמטיקה, עונות השנה, מזון, זכויות ילדים – הרי יש בהם הזמנה גם לסוג החשיבה וההתבוננות המאפיינות אמנים ומשוררים. הנה, למשל, החידה המסיימת את הספר, היא גם תרגיל קטן בכתיבת ספרות. זוהי חידה על דוב. הדוב 'פסע לו דרומה, ולאחר קילומטר אחד נפנה מזרחה. צעד עוד קילומטר, פנה שמאלה לצפון, ובפוסעו כך קילומטר שלם – הגיע בדיוק לנקודת המוצא. מה היה צבעו של הדוב'? כמה חודשים גלגלתי במוחי את החידה הזו באין פתרון!
דרור בורשטיין
סדרת 'אבני יסוד במדע', הוצאת ניצנים, 1978.
קראתי את הספר הזה, יחד עם שאר ספרי הסדרה, דוגמת ' אני שונא מתמטיקה', ו'מדוע שונה עונה מעונה' אי-אז בסביבות שנת 1980, בתחילת גיל העֶשרה, והיום אין לי ספק שהם שינו את חיי יותר מכל ספר שקראתי בילדותי ובנעוריי. בוודאי שהשפעתם עלי היתה רבה יותר מעשרות ספרי עלילה שקראתי באותם ימים. יתרה מזאת, ספרי הסדרה הזו היו מעין איזון חיוני – אז לא ידעתי זאת – לספרי הפעולה השטחיים והמיליטריסטיים שצרכתי בכמויות, כמו סדרת חסמב'ה שקראתי שוב ושוב, כיהודי השונה בגמרא, או דנידין, הספורטאים הצעירים, ועוד.
אלו ספרי מחשבה ומדע לנוער. אין בהם סיפור במובן הרגיל של המילה, אבל הם מספּרים לילדים סיפור חשוב מאוד. זהו סיפור על אפשרות של חיים, במובן של אפשרות של התבוננות בעולם. לפני אפשרות ההתבוננות המיוחדת, הציעו הספרים האלו בעיקר את עצם ההתבוננות. אין זו עמדה מובנת מאליה לילד. ספרי הפעולה שהזכרתי מציעים קיום ילדִי אקטיבי, לפעמים כוחני, בעולם. יש בהם ילדים חמושים, ילדים בשירות זרועות הביטחון, ילדים מעבר לקווי האויב. דנידין הוא רואה ואינו נראה, אבל מה בדיוק הוא רואה? את אויבינו? מדוע אינו יכול לראות, כמו בספר 'מדוע שונה עונה מעונה', דוב שהולך לו בקו ישר בקוטב? על הדוב – בהמשך.
סדרת 'אבני יסוד במדע' היא עבורי ממש רגע מתמשך, מיתולוגי, של הילדות. אני חושב היום שההבטחה הגלומה בספרים האלו, גם אם היתה ניחוש בלבד, היתה ברורה. היא היתה ברורה מכיוון שהספרים עמדו כנגד בית-הספר, מוריו וספריו, כסוג אחר לגמרי של לימוד, לימוד של ידיעה ובעיקר של הבנה, לימוד שאין בו ערך מיוחד לשינון של מידע, לימוד שנפתח לכיוונים שונים – מתמטיקה, אסטרונומיה, זכויות ילדים, גסטרונומיה, פילוסופיה. הספרים האלו היו מורים מופתיים. לאו דווקא מורים של מידע, ובוודאי שלא מורים של 'חינוך', אלא מורים של פקיחת עיניים הולכת ונמשכת. כמו במוטו לאחד מספריו של ז'ורז' פרק, הם הציעו 'להביט בכל עינינו'. למשל, איש לא לימד אותנו בבית הספר שקיים מספר ושמו 'גוגול'. בכלל,המחשבה על מספר שיש לו שֵם! ב'אני שונא מתמטיקה' למדתי על אודותיו. זהו 1 ואחרי 100 אפסים. ב'ויקיפדיה' אני קורא כיום כי 'למספר גוגול אין כל השפעה במתמטיקה'. הה, זה מאמת את חשדותיי מאז. אבל זה בדיוק העניין: ללמוד משהו כי הוא יפה, מסתורי (אז לא הכרתי את הסופר הדגול שעל שמו נקרא המספר), ולא בגלל שאפשר לעשות בו משהו מעשי. ללמוד מתמטיקה כאילו אין מכולת, כלומר לא על מנת ש'לא ירמו אותך בעודף'.
'צא וחשוב' מוקדש 'לכל מי שיש לו סוגיה או בעיה אחת לפחות'. בעמודו הראשון יושב ילד על כורסה, ומאחוריו – מעין מפלצת לא מאיימת. זו היא האילוסטרציה ל'בעיה', החוזרת בכל הספר. והיא מפלצת שאפשר להתידד איתה. אני חושב (היום) שמה שהספר הזה עשה יותר מכל הוא להראות כי הבעיות הן חלק מחיי, בניגוד לבעיה במובן של 'בעיה בחשבון', שהיא מין נרטיב מוזר ומנותק על פועל הממלא ומרוקן בריכה בלתי קיימת. 'מה עושים, כאשר בדרך אל הקולנוע מגלים פתאום שארנק הכסף אבד?', כך מתחיל הספר. אני זוכר שהשאלה הזו פשוט הממה אותי. גם מפני שאף פעם לא נשאתי ארנק בגיל בו קראתי בספר, וגם מפני שהצבת השאלה הזו, שהיא בפירוש שאלה מעולם המבוגרים, בפני ילדים, היתה מחווה של שיתוף מצד כותבת הספר, המבוגרת. אני זוכר רק את הקושי לדמיין מה פירוש לשאת ארנק משלך! אולי הבנתי כי קרב הזמן שזה יקרה. וזה כשלעצמו אינו דבר פשוט. מתי מגיעים רגעי השינוי האלו? פתאום יש בכיסך ארנק: מה קרה שעה לפני כן?
'צא וחשוב' מבטיח 'כיצד לגשת לבעיות וללמוד לחשוב בדרכים שונות', והוא מקיים. הוא מציע תרגילים מעשיים של התבוננות, כלומר רומז, בעיקר, שכדאי להתבונן: האם אתה יודע, בלי להציץ, מה צבע הגרביים שלך? אני זוכר את התרגיל הזה, מנסה להיזכר, אומר 'חוּם', מביט בגרביי – ומגלה לתדהמתי שהם כחולים. 'האם אתה יודע איזו עין תעצום כשתביט דרך גליל נייר חלול'? שאלות פשוטות כאלה, שהתשובה עליהן לא חשובה כשלעצמה, הבהירו דבר חשוב: אפשר להיות בעולם גם מתוך התבוננות רחבה בהרבה מהמינימום הנדרש לקיום. ההתבוננות של הספר אינה רק עניין אופטי: היא נוגעת לכל החושים, והספר כולל תרגילי ריח, טעימה, מישוש. כל תרגיל כזה הוא רמז לילד הקורא. כמה חבל שהספרים לא תורגמו מחדש. איני מכיר מקבילות אחרות שוות ערך. והצורך של ילדים כיום רב יותר מאשר לפני שלושים שנה.
הרחבת ההתבוננות היא, ב'צא וחשוב', המפתח לפתרון בעיות, גם בעיות מתמטיות וגם בעיות מעשיות של חיי היומיום. 'אפשר להסתיר גם מן המוח': הספר אמר לי דבר שאינו מובן מאליו גם למרבית המבוגרים. המבוגרים, בספר הזה וגם באחרים, הולכים ומתבררים כיצורים סתומים למדי: הספר מנחש את תגובותיהם לשאלות שהוא שולח את הילדים לשאול אותם, ואין הן מבטיחות הרבה. במילים ברורות יותר: הספר מציע לילדים תמרור אזהרה מפני אפשרות של התבגרות במובן הרע. זה עניין רציני מאוד.
למרות שהספר (והסדרה כולה) עוסקים בעיקר בעניינים מדעיים ומעשיים – פתרון בעיות, מתמטיקה, עונות השנה, מזון, זכויות ילדים – הרי יש בהם הזמנה גם לסוג החשיבה וההתבוננות המאפיינות אמנים ומשוררים. הנה, למשל, החידה המסיימת את הספר, היא גם תרגיל קטן בכתיבת ספרות. זוהי חידה על דוב. הדוב 'פסע לו דרומה, ולאחר קילומטר אחד נפנה מזרחה. צעד עוד קילומטר, פנה שמאלה לצפון, ובפוסעו כך קילומטר שלם – הגיע בדיוק לנקודת המוצא. מה היה צבעו של הדוב'? כמה חודשים גלגלתי במוחי את החידה הזו באין פתרון!
דרור בורשטיין