אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
 

לאה איני

גן לחיים
על הספר 'גן גורים' מאת רפאל ספורטה,
 איורים איזה הרשקוביץ, הוצאת תפוח: לטף ספרייה חינוכית

ילדותי הייתה ריקה מספרים. עד שיצאתי לחפש אותם. הם חיכו לי מתולעים על מכסי פחי הזבל – 'חידות תנ'כיות' עם איוריו החינניים של שמואל כ'ץ; מרופטים וקרועים תחת עצים או על גדרות אבן – אגדת 'הזמיר של מלך סין' ו'שבעה זבובים במכה אחת'. ואפילו שלמים לגמרי, כפי שמצאתי, יום אחד, את סיפורי המיתולוגיה לבני הנעורים בתוספת כמה כתמים לא מדי חשודים, לצד חוברת דביקה של סיפורי מדע לנוער, באמצע כביש החנייה שליד בייתי...
כל האוצרות הללו, עד טקס ההשאלה הגואל, אך הקמוץ משהו, של ספר-השבת שהונהג בכיתה א', ובהמשך גילויי, שאף הוא נכרך במאבק – את הספרייה העירונית, הביאוני לקריאה בדפים לא דפים של ספרים לא ספרים, שמעטים מהם תאמו את גילי. חסוכה למצער גם מתפנוקי הקראה, בהיתי בהם שעות, מנסה לפענח מה כתוב שם, בעוד הדמיון האנאלפביתי שלי, לעת הרכה ההיא, מצייר את החסר בהשראת האיורים.
כך יצא, שלרבים מספרי הפעוטות התוודעתי רק כמקריאה הלהוטה של בתי. אחת מן התחנות הבסיסיות הללו, שאליהן הגעתי כה באיחור, הייתה ספרו של רפאל ספורטה 'גן גורים'. הספר יצא לראשונה בראשית שנות השישים בהוצאת תפוח, שבה גם שימש ספורטה כעורך, עם ציוריה החמימים של איזה הרשקוביץ שכדרכה חתמה בפשטות: איזה. (נקודה) בתחתית הכריכה.
שתינו אהבנו את הספר הזה. לא, לא כך. שתינו הערצנו את הספר הזה! הוא היה שונה. צר וגבוה מכל הספרים שהסתדרו כחיילים שווים פחות או יותר על המדפים, לבוש בצהוב זרחני, וצבעוני ועולץ עד סנוורים. סיפורו המחורז והמכשף בשל חזרותיו, עם שהוא יסודי ולכאורה פשוט, היווה, מן הסתם, הכנה לקראת הכניסה המיועדת לגנון. אבל עוד קודם לזה, ובטח לבתי שהיא בת יחידה, הוא היווה הדגמה חיה, תוססת וקסומה להנאה ולהתרמה ההדדית שמעניקה חברותא אנושית המתכנסת בצוותא, נניח בגן...
אומנם העובדה שמדובר בגן של גורי חיות כביכול פוגמת במסקנה. אך לא רק שהגורים מאנשים בסיפור בשלל תכונות ועיסוקים. אלא שהם מחזיקים, הן מצד האיור והן מצד המלל, בתכונות אנושיות וחייתיות כאחד. כך שהערבוב הכאוטי לפרקים שאף משלב חיות טורפות עם צמחוניות, הוא עתיר חוויות חיים חושניות ושמחות. ראו למשל, הפנתר. חיה מרשימה אך מסוכנת, שמנגנת בסיפור בפסנתר... באבחת קליד אחד השיג ספורטה שניים: א. הגיוון האנושי, על אפיוניו, וכפי שהוא מתקיים בגן ילדים, מרתק יותר כאשר הוא מיוצג על ידי חיות שצורתן ואופיין שונים אלו מאלו. ו-ב. למה לנו ליפול למלכודת התוויות שמן המוכן?! הנה לנו, חיה-ילד שנראה תוקפני ומתבודד, אבל כמה מפתיעה וחברותית היא נפשו היוצאת לנגן... בה בעת, הג'ירף המרוחק ש'פה מתחיל, שם נגמר' (כשהאיור השובב דווקא מראה ההיפך), 'הוא הדוד שלקטנים' (כך באיות המקרב ומחבק הזה).
בין לבין נהנים הגורים משפע פעילויות הגן כשאותו מוטיב של ריבוי אפשרויות כמעט ומונע מהם שגרה. אבל לא, השגרה בעצמה משחקת כאן. וכשהיא מופיעה בדמות קריאת הסיפור היומית בידי הגננת, שלאחריה מגיעה שנת הצהריים, היא מאפשרת ריכוז ומנוחה לאוזן, לעין ולדמיון. ובמלים אחרות: 'גן גורים' כה מצליח לעורר הזדהות עד שהקורא חש ברצון ער ועצל כאחד להיות שם איתם, על הערסל המתנמנם, 'רגע אור, רגע צל'.
ואולם הסיבה הגדולה מכולן להערצתנו את הספר, והיא אף מצטלצלת בציטוטים, היא במוזיקאליות העצומה שלו. זו אפשרה לי כהורה, כלומר כמקריאה, לא רק לקרוא את הטקסט, אלא ממש לשחק אותו. לא ניתן היה להגיע לתיאורו הגשמי-חיוני של אבא פיל, שאחראי בסיפור להבאת הגורים לגן ולהחזרתם הביתה, מבלי שהקול שלי ירד, ככל יכולתו, לבאס פילי. ובתי המצפה? המתוחה? התמוגגה.
ספורטה, סופר, משורר ומלחין פורה, שהמוזיקאליות הייתה אבן יסוד בעבודותיו, לא מניח לשום הורה, ובכלל זה הורה ביישן, או כזה היוצא ידי חובתו לילדו בהקראה חטופה שטרם שינה, לחמוק ממנה. 'א-בא פיל! א-בא פיל!', הוא מצווה את המקריא פונטית; כשאיזה המאיירת מציירת את האב הקדמון הזה על כמעט עמוד שלם, ובעמוד המקביל מערימה למענו עשרות כיכרות לחם, זו על גב זו, שאותן, ובמלים כמעט ילדיות, בכוונה, הוא: 'הם הרבה! הם הרבה! כל הלחם מתחבא, פה בבטן הגדולה – איזה כוח אכילה!'
פנטסטי! כמה צחקנו, השתעשענו ואהבנו את החיים, על ריבוים ועושרם, במהלך ואחרי הקריאה בספר הזה. כמה הוקסמנו שוב ושוב מיופיים ומכל הטוב הזר והמפתיע שהם עשויים לגלם בתוכם. בתי, שהחלה להקשיב ל'גן גורים' בהתמכרות כבר מגיל שנתיים לערך, עד שידעה אותו על-פה, האמינה לכל מילה שבו; גורם שלבטח מאזן את חייה המורכבים היום, בגיל עשרים. ואילו אני, שלבלבתי מהתלהבותה, גם שבתי ונוכחתי, ככותבת, בחשיבות המוזיקה. יסוד, שאין כתיבת ספרות או כל העמדת עולם לשוני כלשהו – מבלעדיו.
ואומנם, לימים, כשכתבנו בתי ואני, ולייתר דיוק, אני בהשראת בתי ובעידודה, את ספרנו המשותף: 'שיר אני, שיר אימא' (הקיבוץ המאוחד, 2000, איורים: מירי לשם פלאי), שירים על שגרה קצת אחרת של אמא ובת – המוזיקה, גם בתוקף החריזה, הייתה לחם חוקנו כאותן כיכרות הדבש לאבא פיל.

לאה איני