שביל קליפות התפוזים
אל 'שביל קליפות התפוזים' שכתב וצייר נחום גוטמן, התוודעתי עוד לפני שידעתי לקרוא. נולדתי בנתניה, בדצמבר 1955. בעצם יצאתי לאוויר העולם בבית חולים בתל אביב, כי בנתניה של אותן שנים, ועד אמצע שנות השבעים, לא היה בית חולים, ואת היולדות והחולים, שלחו לחדרה, תל אביב וכפר סבא.
חמש שנות ילדותי הראשונות עברו ברחוב גורדון בנתניה, בתחילת הרחוב הסמוך למרכז העיר, לקולנוע 'שרון' ולקולנוע 'יגיל' שם צפיתי בסרטים הראשונים. בדירה הקטנה מאוד, שהייתה מרכז עולמי באותן שנים, היו רק שני חדרים ופינת אוכל, מרפסת גדולה שפנתה לרחוב וכמובן חצר קדמית ואחורית ששימשה בעיקר את ילדי הבית והרחוב. אבל היה בה אוצר, ארון גדוש ספרים. בין הספרים הרבים של הורי, היו גם הספרים של אחי הגדול, אבי. עד היום שמורים עמי כמה מהספרים הללו, וכריכותיהם מלאות בקשקושי ובציורי מאותן שנים, ואני מקווה שבעתיד הלא רחוק, אכתוב עליהם ועל יוצריהם באתר הזה. אחד הספרים האהובים עלי ביותר, שדפדפתי בהם ימים ולילות, היה כרך של 'דבר לילדים'. אחי היה מנוי על שבועון הילדים, ובסוף השנה, הלך עם הורי לסניף 'דבר' בנתניה, ומסר את כל הגיליונות, מסודרים יפה ממספר 1 עד .55, וכעבור כמה שבועות, הם חזרו לסניף לקבל את הגיליונות הכרוכים, השמורים בספרייתי.
כעבור שנים, הייתי בעצמי מנוי על 'דבר לילדים' ואני זוכר את ההתרגשות הגדולה. בכל יום שלישי בבוקר, עוד לפני שהלכתי לבית הספר, חיכיתי לשמוע את העיתון המגולגל, נזרק אל דלת הכניסה ומונח על השטיח הקטן. הייתי פותח את הדלת ונשאב במהרה אל בין דפי העיתון, ורק קולה של אמי היה מחזיר אותי למציאות האפורה: עוד מעט השעה שמונה, צריך ללכת לבית הספר. וידעתי שידיד נאמן מחכה לי. אבל נחזור לאמצע שנות החמישים. עשרה חודשים בדיוק לאחר שנולדתי, בחמישה בספטמבר 1956, התפרסם בגיליון מספר 1 בכרך כ'ז של 'דבר לילדים' הפרק הראשון של: 'שביל קליפות התפוזים' מאת נחום גוטמן. את 'מאמר המערכת' כתב חבר המערכת, ולימים עורך השבועון, אוריאל אופק. הוא לא כתב, כדרכם של מאמרי מערכת בעיתוני הילדים, מה צפוי לקוראים בגיליון החדש שאותו הם מחזיקים בידיהם, ולא עשה 'פרומו' לסיפור החדש בהמשכים שמתחיל באותו גיליון. אופק בחר, כדרכם של העיתונים 'לגדולים', לסכם את השנה שחלפה, 'מעין חשבון נפש קטן', הוא כותב, 'מה הייתה שנת תשט'ז לישראל? ' וכשקוראים את הדברים, דומה שהם נכתבו בערב ראש השנה תשע'ג: 'הייתה זו שנה רבת סכנות ודריכות למדינה. האויבים שמעבר לגבול לא חדלו מהתגרות בנו – הסתננו, חיבלו, שפכו דם '. ובהמשך: ' אשר לו הכוח – לו גם זכות הדיבור וההכרעה. על כן מן הראוי שגם אנו נזכור את דבר המשורר: 'היה חזק – והיית צודק '. בשלושת העמודים הבאים מופיעים סיפורים ושירים לראש השנה, ואז בעמוד 6, בלי שום הכנה מוקדמת, 'נזרק' הקורא הצעיר לימי מלחמת העולם הראשונה, 'בה כבשו הבריטים את הארץ מידי הצבא התורכי'. בכותרת הסיפור: 'שביל קליפות התפוזים' מופיע גם ציור פרי עטו של המחבר, נחום גוטמן, שהיה אז, גם חבר מערכת 'דבר לילדים'.
בהקדמה הראשונה לסיפור כתב גוטמן: 'זהו סיפור דברי אמת, שאינו כתוב למען בידוח-דעת, כי אם מספר דברים כהווייתם. מתוך רצון שהקורא ירגיש כאילו הוא עצמו עבר אותם ימים. אם אצליח בפרק הראשון – אכתוב שני, וכך עד תום דברי. הלוואי ויעלה הדבר בידי'.
אחרי הקדמה שנייה מתחילה העלילה, המסופרת בגוף ראשון, בסיפור שוד הדבש בכוורות בפתח תקווה, על ידי חיילים תורכיים שעוד שלטו בארץ ישראל. המספר, נחום, אז נער בן 15 מתל אביב, התגורר באופן זמני בפתח תקווה עם סבתו, והימים ימי חול המועד סוכות. לאחר האירוע המסעיר שהתרחש בשעות הבוקר, חזר המספר לסוכה לארוחת הבוקר. סבתו, נרגשת ממה שראתה, קראה לו: 'בני, קום וברח. אני באה כעת מן השוק. חיילים תורכיים משוטטים ברחובות: רעבים ופראים, שודדים כל מה שיכולים. הקצינים שלהם צדים בחורים לשלחם לצבא או כדי לקבל שוחד שחרור. לעיני צדו צולע – וגם אותו תפשו. הם יכולים להחליט שגם אתה, בן החמש עשרה, כבר בגיל הצבא. בני, אין מקום פה לצעירים. שוב מייד לתל אביב, לפני שהצבא התורכי יקיף את כל פתח תקווה'. הסבתא שמה בכיסו ' רבע כיכר לחם מקמח דורה ' ואומרת לו: ' – תפוזים תמצא בדרך. לך בשם האלוהים'. כך מסתיים הפרק הראשון, המלווה בעוד שני ציורים, עם ההסברים האופייניים כל כך לגוטמן, ובסיום, בין סוגריים נכתב: 'המשך בשבוע הבא'.
28 שבועות נמשכה עלילת הסיפור, עד לפרק האחרון שהתפרסם ב13 במארס 1957.
כאמור, הייתי אז בן שנה וחצי. כעבור שנתיים בערך, התחלתי לדפדף בדפי הכרך הכחול של 'דבר לילדים'. תחילה גיליתי את יופיים של ציורי נחום גוטמן, ב'שביל קליפות התפוזים' ובשאר הסיפורים והשירים שאייר בכל הגיליונות. גוטמן אייר גם שערים רבים ויפים, בימי חול ובחגים, בקו הפשוט והמדויק, עם ההסברים המשעשעים, והחיצים והמספרים. לאחר שהתחלתי ללמוד בכיתה אל'ף בבית ספר 'ביאליק' בנתניה, וידעתי לקרוא, חזרתי לכרך המנוקד של 'דבר לילדים', וכבר הייתי מסוגל לקרוא את השירים והסיפורים, ואז, גיליתי שוב את 'שביל קליפות התפוזים', והפלגתי לתל אביב של סוף מלחמת העולם הראשונה, לחיילים הבריטים והאוסטרלים, לראשי העיר המנווטים אותה בימים של סערה ושלום, ולתל אביב הקטנה, שבפעם הראשונה נחשפתי לתיאור בתיה ורחובותיה, ולדמויות שגרו בה, וגם להרפתקאותיו של נחום הצעיר בעיר שהלכה וגדלה מול עיניו.
המפגש השני שלי עם 'שביל קליפות התפוזים' היה באמצע שנות השישים. במרכז הסלון, בדירה הגדולה יותר והחדשה שלנו בנתניה, ניצב רדיו מנורות, לא גדול מאד, שהיה מוליך אותנו, על גלי האתר, בגלים הקצרים והבינוניים, לכל מיני מקומות ברחבי תבל, בכל מיני שפות שלא הבנו. בסלון שלנו הרגשנו שאנחנו אזרחי העולם הגדול. בצהריים, כשהייתי חוזר מבית הספר, האזנתי ל'פינת הילד'. עד היום מהדהד באזני קולה של העורכת והמגישה אסתר סופר המנוחה, שלימים הייתה המנהלת שלי בטלוויזיה: 'שלום ילדים, זו אסתר המדברת אליכם'. ובהמשך היו סיפורים,שירים ותסכיתים, עולם שלם שהפעיל את הדמיון וסיפק שעות של הנאה ועניין. הרדיו ליווה אותנו גם בהמשך היום והערב, במהדורות 'חדשות', בתכניות מוסיקה ובתסכיתים, בעיקר תסכיתי המתח מעלילות פול טמפל, שדומה 'סגרו' מדינה שלמה בבתים. והנה, ערב אחד, בישר הקריין, על שידור הפרק הראשון מתוך הספר: 'שביל קליפות התפוזים'. אלא שלא היה מדובר בעוד תסכית מעובד לרדיו. ב'קול ישראל' של אותם ימים החליטו פשוט לקרוא את כל הספר, בהמשכים, כפי שפורסם בזמנו ב'דבר לילדים'. כמובן שצריך היה לבחור קריין או שחקן המסוגל לרתק את קהל המאזינים בקולו במשך כחצי שעה בכל שבוע, ואם אני זוכר נכון, בלי אפקטים ובלי מוסיקה. את המשימה הקשה הזו הטילו על שחקן 'הבימה' שרגא פרידמן המנוח, שעמד בה בהצלחה, וקולו המיוחד מאוד עדיין מהדהד בראשי. קשה להאמין שהאיש הרבגוני כל כך, שיצר ופעל בתיאטרון, בקולנוע, ברדיו ובמקומות נוספים נפטר בגיל צעיר מאד, 46, והשאיר אחריו מפעל אמנותי אדיר, הראוי להתייחסות מכובדת. וכך, בכל שבוע, אני זוכר, ישבתי מרותק למקלט הרדיו 'המאיר' במנורותיו החיוורות, מאזין לקולו המיוחד של שרגא פרידמן קורא את 'שביל קליפות התפוזים', ואני יושב על הספה, עוצם את העיניים, ומפליג בדמיוני אל תל אביב של אותם ימים מרתקים ומלאי עניין. אין, וכנראה לא תהיה הנאה גדולה מזו: לא טלוויזיה, ולא אינטרנט ולא שום דבר אחר. רק אני, והקול הבוקע ממקלט הרדיו הפשוט והמופלא, והדמיון שאין לו גבולות, חולף בתוך שניות על פני ימים ושנים וארצות ויבשות, והכול כל כך נקי ותמים, בימים הרחוקים ההם.
בני עורי