העקבות שנעלמו
בהתרפקות על ספרי ילדות – בניגוד לנוף ילדות ואנשים מהילדות – יש מנגנון המביס את עצמו; שהרי בכל הקשור לנוף ולאנשים - ברוב המקרים, לפחות בישראל – זוהי התרפקות על צללים: הנוף כבר איננו, או הושחת ללא הכר, וגם האנשים כבר אינם, או אינם כשהיו. הם חיים אפוא בתודעתנו במלוא זוהרם, שלמים ולא מושחתים. ואילו ספרי הילדות לרוב עדיין מצויים איתנו – נשלפים מדי פעם מאינטרסול, מאחורי המדף, או באיזו חנות לספרים משומשים. אפשר לקרוא אותם מחדש, שנים לאחר שכל תא בגופנו כבר התחלף באחר, ואז להיווכח בגיחוכם או בעליבותם, או להשתאות לאן נעלם הקסם שמצאנו בהם פעם.
התמזל מזלי לחוות היעדרות של ספר ילדות: ספר שקראתי ואהבתי פעם, ואשר מאז - נעלם היעלמות טוטלית, מלאה, כאיזו יבשת אטלנטיס אבודה. עד כדי כך נעלם - שלעתים תהיתי אם באמת היה - או חלמתי חלום.
אני זוכר אותו לפרטי פרטיו, במלוא זוהרו דאז: הכריכה החומה-אפרפרה, המריטות המסויימת, עוביו כסנטימטר וחצי, האיורים ואפילו הפונט (נדמה לי – פונט 'נרקיס'). איכשהו, אני מתרפק על היעדרותו והיעלמותו של הספר הזה אפילו יותר מאשר עליו עצמו.
הספר נקרא 'העקבות מוליכים אל...' והיה מורכב משני חלקים: שתי עלילות של חבורת נערים המנסים לפתור תעלומות. משהו בנוסח 'חסמבה', אבל מעודן ועשיר יותר (נדמה לי), עם גיחות לאירופה. המחבר היה 'דן נרקיס' - אולי פסבדונים. כילד חיפאי, העורג מרחוק לתל אביב, ואשר אהב את 'חסמבה' בעיקר בגלל התל אביביות המובהקת שלו, הלכתי שבי אחרי פיסקת הפתיחה של ה'עקבות מוליכים אל...': הגיבור מספר בגוף ראשון שהוא גר ברחוב בוגרשוב, ומשקיף מחלון ביתו על האנשים שהולכים לים.
זו היתה בעיני הארץ המובטחת: תל אביב של חולין, ים, שמיים. את פרטי העלילות אינני זוכר. רק זכור לי שקראתי שם לראשונה את המילה 'חשמן', שעוררה בי תהיות אין-קץ, ושאחד מבעלי התושייה עצר לבסוף את הנבל בעזרת מקטרת, אותה חשב האחרון לאקדח.
בימים ההם לא ידעתי ש'השאלת ספר' היא מילה נקייה לגריסתו או לזריקתו לפח. עשיתי אפוא שטות, עליה לא חזרתי מאז, והשאלתי אותו לבן כיתתי, יעקב א'. מאז לא ראיתי את שניהם: לא את יעקב א', ולא את הספר.
לימים שמעתי שיעקב א' מת. והספר?
במהלך השנים ניסיתי מדי פעם לאתרו - כלומר את הספר: בחנויות לספרים משומשים, בירידי ספרים, בקטלוגים ממוחשבים, לימים גם ברשת. אבל - אין. איננו. נמוג. זה חמישים שנה לא מצאתי לו אפילו זנב רמז - לא לו, ולא למחברו. האם בכלל היה?
העקבות שהוליכו אל... שלוש נקודות – התפוגגו בשלוש הנקודות, נעלמו ללא שוב. ואולי מוטב כך. כך נשאר בתוכי ספר ילדות – תמים, מעבר לכל ביקורת או פיכחון.
האם רשימתי זו תפתור את התעלומה, ותסייע לאתר אותו? האם אמצא אותו שוב באחד הימים? בסתר לבי, אולי הייתי מעדיף שלא.
דורון רוזנבלום
איור: עינת צרפתי