אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
 

מאיה להט - קרמן

פרח נתתי לנורית
מאת מרים ילן שטקליס
איורים: דוד פולונסקי
כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2005

הנה, אמרתי לעצמי, זה כל-כך ברור. הרי
פעם, פרח ותפוח היו הכל. פרח נתתי לנורית, קטן ויפה וכחול, תפוח נתתי לנורית, נתתי הכל. והלב היה נשבר אם ככה סתם, ברשעות תמימה, היו אוכלים אותם, וזורקים אותם, והולכים לשחק עם ילד – עם ילד אחר.
פעם, היו הולכים לבית החרושת, עם שמלה. זו שבפס השחור. ובבית היו לובשים חלוק. מרופט. ישן. והחלוק הזה, היה לו ריח של בית, ואותו אני מחבבת, את זה החלוק אני אוהבת. את זה החלוק כשאמא לובשת, אינני פוחדת, אינני חוששת. (את השיר הזה מי'ש רק תרגמה, אמנם, אבל מי ידע את זה כשהיינו ילדים. אז זה כן נחשב).
אבל המלה פעם – היא מזייפת. נוסטלגיה מפרכסת את הקווים.
אפשרות נוספת. אפשר היה בקלות לומר ש
הילדים של היום, והאמהות של היום, ומי בכלל נותן היום תפוח לילדה. אולי תפוח נגוס, על הצד השני של המכשיר.
אפשר היה, אבל
אבל גם היום, ילדים בכל הגילאים, כשאנחנו נותנים הכל, הלב שלנו מפרפר. ולפעמים, גם היום, הכל תלוי בתפוח ובפרח. וגם היום, אם יילכו לשחק עם ילד אחר במקומנו, נרצה להיות גיבורים, אבל הדמעות שלנו יבכו מעצמן. (וילדים גדולים במיוחד יודעים שגיבורים זה רק בספרים, ושאי אפשר להתווכח עם הדמעות, ממילא.)
ונכון שהרבה מאוד אמהות כבר לא הולכות לבתי חרושת, ובטח לא עם שמלה. אז מה. ואין להן חלוק להסתובב איתו בבית, ואם יש, אז הוא בטח לא מרופט. אז מה.
אמא, את יוצאת היום? את הולכת לעבודה עוד מעט? אז למה התלבשת יפה? ולמה את עדיין עם נעליים? ולמה התאפרת? אולי בכל זאת את יוצאת? זה לא קצת מאוחר? ומתי תחזרי?
והחלוק שלי בכלל לא תלוי על המסמר, הוא מסתתר ברווח שבין התיק שלי לדלת, או בדקות שבין נעלי החוץ לכפכפי הבית. אנחנו נתנו סימנים באמהות שלנו, והילדים שלנו נותנים בנו, והחלוק המרופט שתלוי על המסמר לא ירד משם, בעצם.
נראה רק שדבר אחד מהותי השתנה: אנחנו כבר לא משאירים ילדים כה פעוטים זמן ממושך כל-כך לבדם בבית. ושיריה מכמירי הלב של מי'ש, על ילדים המדברים עם הירח, שיארח להם לחברה במשך שעות ארוכות, כי אמא איננה, ואבא הלך, וריק הבית, ריק כל-כך, נותרו, כך נותר לקוות, עדות היסטורית לתרבות סגפנית וספרטנית, עולם עם שני הורים שעובדים עד מאוחר ובייביסיטרים אַיִן).
ורק נותר לי לשאול את עצמי, מה אני יותר.
השוטר, שעוצר ילדים שרצים כך סתם ברחובות, כי חלומות לא יודעים לחצות בזהירות במעבר החצייה;
או האמא, פניה לבנים ומבוהלים, ילדתה נעלמה מי יודע לאן, ומחשבות עגומות רצות בראשה מהר יותר מילדה וחתול;
או הילדה, ששוכחת שצריך להסתכל אחורה ולבדוק ולגבוֹל, ורק רצה רצה ברחובות אחרי חתול קטן.
קל יותר לענות מה הייתי רוצה להיות.
והשוטר? הלך.
והחתול? ברח.
ודי. הלכנו הביתה.

השירים המוזכרים:
דני גיבור
השמלות של אמא (מאת ג' דמיקינה)
מעשה בילדה בודדה
מעשה בחתול ובשוטר


מאיה להט-קרמן