אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
 

ללי שמר

מכתבים לליאורה/ עודד בורלא 

'היינו שמחים. היה אביב! צירציר התחיל לשיר שיר מצחיק בצרצרית. הנה השיר: 'ציצה צומצומים יצבו על צוצים/ וצלוץ צוצנים צגצגו בצדות./ הצומצומים צלצלו בצירים צמחים,/ הצוצים הצתובבו וחצו לצדות./ הצוצנים נצאו ראציהן הצצגוניים/ והצדות הצתרעו צקטים וצלווים./ הצרצרים צרצרו/ צרצרו הצרצרים/ ציר ציר/ציר.' 

לא, אין כאן טעויות הקלדה. זהו שירו של צירציר הצרצר בשפתו הצרצרית מתוך 'מכתבים לליאורה' מאת עודד בורלא. צירציר הוא אחת הדמויות המרכזיות בספר המופתי הזה (ממשיך מכובד של שושלת הצרצרים הספרותיים מג'ימיני 'שומר המידות הטובות' של פינוקיו ועד הצרצר משורר הדלות של ביאליק), לצד הדגים חבקוק ומוסטפה, פוטיאל הברווז המכונה פוטי, הסנאים זרח ותרח, הזיקית כודפרדומדסבקנסניקס, כלבי הים בּוּמף ובַּפּוּם, הינשופים פסקודצווה ופושני שמתעופף הפוך, העורבת שלגוניתא, תולעת הגשם שמשון-בחיי, הצפרדע קוַה, העכברים גוג ומגוג, הפיל חידקון, נינינו הטווס (ראשי תיבות של נאה, יאה, נפלא, יפה, נהדר וכו'), וזוהי רשימה חלקית. 

עודד בורלא כתב את המכתבים האלה לאחייניתו, וכעבור כעשרים שנה מכתיבתם פרסם אותם בספר (המהדורה שבידי מ-1961, ומהדורה חדשה וערוכה מחדש יצאה לאור בשנת 2009). זהו ספרו הראשון של האיש ברוך הכשרונות הזה, צייר, סופר, מורה, איש רדיו וחלוץ האי-גיון (נונסנס) העברי.
הדוד עודד כותב לליאורה שבגינוסר מהעיר ניו-יורק, ומספר לה על חיי העיר הגדולה. אבל למעשה הוא מספר לה על ארץ פלאות שוקקת בעלי-חיים מרתקים המדברים בלשון בני-אדם בטבעיות גמורה, ומלווה את תיאוריו בציורים נפלאים ובעיצוב חדשני ופורק-עול לזמנו. שלל גופנים משתוללים בשפע גדלים וצורות, כיתוב הפרוּשׂ לאורך העמוד ולאו דווקא לרוחבו כמקובל, וטקסט שצורתו מדמה את נושאו – שורות גליוֹת מדמות את מעוף הציפורים, וסימני דפוס חסרי משמעות לכאורה מייצגים ג'יבריש חידתי (מתברר שכך מדברים חרגולים). 

ההתכתבות ההדדית ביניהם מתחילה כשליאורה בסוף כיתה אל'ף, וכבר בגילה הרך היא זוכה למלוא הכבוד והאמון: הדוד עודד סומך עליה שתבין את ההומור המשובח והמתוחכם שלו, שתדע להשלים רמיזות מעודנות ותפענח צפנים מורכבים. כל אחד מבעלי-החיים שהוא פוגש מאופיין בשפה או עגה משלו, שאפשר לפענח רק לאורך השיחה, ובראשם צירציר הצרצר, חברו הקרוב ביותר, המשעשע מכולם והנוגע ללב, שמחליף בעקביות כל שי'ן ו-סמ'ך בצליל צ'. לעומתו, הברווזים בפארק לא יודעים כלל לבטא את האות שי'ן, השפן אצרץ בעל הקול המהיר מחבר בין מילים ותולעת-הגשם שמשון-בחיי מנוזלת תמיד ונשמעת כך: 'בה? אתה בדבר אלי? אתה חושב שאדי ילדה? איזה ביד שטויות! שבי שבשוד, ואני זכר! אידך יודע להבדיל? בחיי!'.
בין השורות הקסומות האלה משתקף קשר של אמת בין הדוד הבוגר לאחייניתו. הוא מתגעגע אליה, ולפעמים דחוף לו לכתוב לה עוד לפני שהשיבה על מכתבו האחרון. הוא מגיב לסיפוריה, נרגש לקבל ממנה רקפות מיובשות ושולח לה ד'ש עם הנחליאלים שיגיעו לגינוסר במעופם. 

הרבה לפני ג'יי קיי רולינג, אבל לבטח במסורת לואיס קרול, בורלא מפליג על כנפי הדמיון החופשי והאינסופי בתוך המציאות הניו-יורקית. בדומה לאליס, חלק מההיכרויות המרתקות עם ידידיו המקומיים מתרחשות כשהוא משועמם, ואפילו נואש מקריאת ספר ש'היה משעמם. הוא היה כתוב באותיות קטנות, ולא היו בו תמונות כלל'. במפגש עם מרבה-הרגליים, שהוא למעשה מרבה-ידיים, עודד מציץ אל החדר הצר והארוך שבו הוא גר, ממש כמו אליס הסקרנית המציצה אל מאחרי הדלת הקטנה אל 'המבוי הקטן' (בתרגום אהרן אמיר, הוצאת מחברות לספרות, תשכ'ג). 

בתוך הבילוי המבדר והעשיר הזה, שזור בדרך אגבית וללא הסברים מתנשאים ידע-עולם בקשת רחבה של תחומי עניין. מונחים לועזיים כמו רקוויאם (לשני הדגים שמתו מיתת-פתע, כנראה מזללנות), הסבר על מחזור המים בטבע (המיועד ומותאם לאוזני צירציר), אזכורים משירי ביאליק ותיאור של העיר ניו-יורק הממשית, שאין רחוקה ממנה מגינוסר שבארץ ישראל של שנות הארבעים במאה שעברה: עיר שיורד בה שלג, ונמצא בה 'הבניין הכי גבוה בעולם'! כמובן, הרבה יותר מעניין מהבניין עצמו הוא המפגש עם העכברים שהגיעו אל גגו במעלית משלהם, ועם החילזון שבילה שנה שלמה מחייו כדי לטפס לשם.
נדמה שהדוד עודד כותב לא רק לליאורה, אלא קורץ גם לסביבה הבוגרת המקיפה אותה ואולי גם היא נהנית מהמכתבים ברמיזות סאטיריות לעולם המבוגרים. החסידות שהוא פוגש מעלות את המחזה 'היא עפה בשדות', והמפגש עם הארינמל דוקטור פרופסור חנמאל בן שלוּם הוא הזדמנות פז לרקוח פארודיה על מומחים-לא-ברור-לְמה (רופא רמשים? פרופסור לכעכים? עורך דין? פילוסוף?) הגובים ממון רב על כל דקה מזמנם. 

אבל בעולמנו, כמו בעולמנו, לא הכל משעשע, ויש מקום גם לרגשות אחרים. הלב נצבט מבכיו המר של הפיל חידקון אחרי שהרופא מעל באמונו ובמקום משהו חם לשתות נתן לו... זריקה! ובכלל, הוא עצוב ובודד, וצירציר אבֵל על התולעת שמשון-בחיי (שכבר הספקנו להכיר ולחבב) שהעורב טרף. עודד מנסה לנחם אותו, או אולי להכין אותו לצערים הבאים, ומסביר שזו דרך העולם - חרקים נאכלים בידי עופות, ועופות בידי חיות אחרות. השניים שוקעים בשיחת נפש כנה על פחדים, יחסים, זהירות ואומץ לב, ואפילו על מעמדו של צירציר כדייר בביתם של עודד ורקפת המתקשים לעתים להירדם כשצירציר 'מנגן יותר מדי'. בשיחה אחרת ביניהם משולבת הצהרת ידידות ערכית ומפורשת: ''צירציר', אמרתי לו בקול תוכחה, 'אני ידידך ולא רק בשעות שמחה. אם מטרידה אותך איזו בעיה – אולי אוכל לעזור לך.' '. 

לקראת חזרתו של עודד מניו יורק לישראל מתקבצים כל הידידים המקומיים, מהברווז פוטי ועד הסרטן ניקודימוס, כדי להיפרד ממנו במה שצירציר קורא 'נצף פרידה'. צירציר עצמו מזיל דמעות, ומבקש מהנוכחים להיפרד בלי נאומים, אלא 'במילים צפורות, אין לנו הרבה זמן. להגיד צלום – ודי!' (עמ' 131 
מפגש הפרידה מעלה דמעות גם בעיניו של עודד עצמו, אבל הוא מתנחם בפגישה הצפויה עם ליאורה. 

את האהבה לספר הזה חלקתי עם אמא שלי , נעמי שמר ,לאורך שנים רבות, גם אחרי ששתינו גם יחד השארנו הרחק מאחור את ילדותנו. ציטטנו ממנו הרבה, ואמא שילבה קטעים ממנו בהצגת הילדים שלה עם עודד תאומי בשנת 1972, ואפילו הלחינה למופע את 'שיר הצומצומים'. הוא יקר ללבי עד היום, אולי בגלל מסורת המכתבים המוכרת וזכורה לי היטב מנסיעותיה הרבות של אמא לארצות הניכר. מכתב אחד ממנה נכתב מההפלגה באונייה 'שלום' לצרפת כשהייתי בת שמונה, ופורסם כספר בשם 'איך זרחה לי השמש באונייה שלום' עם איוריה של רוני מליץ-הרי (עם עובד, 2012). 

לא הכרתי אישית את עודד בורלא, אבל אני מרגישה אליו קרבת לב גדולה. גם הוא, כמו אמא, היה יוצר מגוון בעל שפה עשירה וגמישה, אדם נטול גיל, ילד נצחי, מצחיק (לפעמים את עצמו), סקרן ועשיר דמיון. בשיר 'נגיד' שכל כולו מפגשים עם חיות הדוברות כבני אדם, אמא העידה על עצמה, שכמו עודד בורלא: 'תמיד קורים לי כל מיני דברים/ שלא כל כך קורים לאחרים/ פרצופים בכל פינה/ מין ערבוביה משונה/ יום לא יום ותיר לא תיר ונים לא נים/ אך בלי אלה בוודאי/ עצובים היו חיי/ והרבה-הרבה פחות מעניינים'.

הוצאת ספריית פועלים, 1961; ידיעות ספרים 2009 

ללי שמר