יעל מדיני

פגישה מחודשת עם 'יורם'

'יורם' היה אחד הספרים האהובים בימי נעורינו המוקדמים. 'אוי, כמה בכיתי בסוף,' היתה פורצת מפינו תגובה ספונטנית בכל פעם שנזכרנו בו. כל-כך קרובה ללב היתה דמותו של גיבור הספר עד שבהגיע העת, לא מעטים מבינינו העניקו את השם 'יורם' לבניהם. וכך, מוצפת זכרונות חמים, שלפתי את הספר ממדף ספרי הילדות לקריאה מחודשת.  

מובן שלא פתחתי אותו בידיים הוורדרדות והחלקות של הילדה שהייתי אז, אלא בידיים של בת שמונים שהן קצת מגוידות והרבה מנומרות בכתמי גיל. וגם לא פתחתי אותו בעיניים של הילדה שהייתי אז. אז לא היה לי שום צורך לדעת מי כתב אותו, באיזו לשון, מה היה שם הספר במקורו, מי תרגמו, באיזו אכסניה יצא לאור, באיזו שנה. בימים הרחוקים היו פרטים אלה מיותרים לגמרי. הם רק סתם תפשו מקום אחרי הכריכה הקדמית. העיקר היה לעוט על הסיפור ולרוץ בו. ואילו עכשיו נעשו כל הפרטים האלה חשובים ביותר לבת השמונים. וכך מצאתי: על הכריכה הקדמית מזוהה המחברת כ'א. מונטגומרי'. בתוך הספר שמה הוא 'אַנַא (כן, בשני אל'פים) מוֹנְטְגוֹמֵרִי. (כן, שני השמות מנוקדים ובסופם מופיעה נקודה של סוף משפט.) תחת השם מופיע שם הספר 'יורם' באותיות גדולות ובולטות ומרווחות, תחתיו 'ספור לבני הנעורים'. ועוד כתוב בעמודים ראשונים אלה שהתרגום של יצחק ברקמן, ששם ההוצאה הוא 'יזרעאל', שכתובתה 'תל אביב, בלפור 16', שהספר 'נדפס בארץ ישראל, תרצ'ט', ב'דפוס רוהלד, רחוב זבולון 34 תל-אביב' , 'Printed in Palestine, 1938'. ועיקר העיקרים: להוצאת הספרים ששמה 'יזרעאל' לוגו הולם: בתנופת יד מושלמת זורע חלוץ עברי את אדמתו בזרעים שהוא חופן מתוך שק תלוי על שכם.
כמה מיותרים היו כל פרטי הזהות של הספר לילדה שהייתי בעבר הרחוק. כמה יקרים הם הזכרונות וזכרי הזכרונות שהם מעוררים בבת השמונים של היום. ואז התחלתי לקרוא.

וכך פותח הספר: מָטָר זוֹעֵף נִתַּךְ אַרְצָה מֵאָז הַבֹּקֶר, 'אֲרֻבּוֹת הַשָמַיִם נִפְתָּחוּ', וְהַמַּיִם הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָבֹר. (משפט זה מועתק כאן על ניקודו וכפועל יוצא מכך כתוב הוא בכתב חסר – כמו כל הספר.) האם הילדה שהייתי אז תהתה על המרכאות של המובאה הַמַּבּוּלִית? ודאי שלא. האם עלה בדעתה לפנות לעורך/למתרגם/למו'ל ולומר להם שאחת משתיים: או שסומכים על הקורא שידע מנין צירוף מלים זה או שלא סומכים עליו; ושאם לא סומכים עליו, גם מרכאות אלה לא יועילו לו; ובכלל מה למרכאות ולפרוזה סיפורית? לא, הילדה שהייתי אז בכלל לא השגיחה במרכאות. רק מטרה אחת היתה לפניה: למהר להכיר את הנפשות הפועלות בספר, ובעיקר את הגיבור או הגיבורה הראשיים, ומה יקרה להם, ומדוע ואיך, ומה יהיה בסוף. לא, לא מדויק. הילדה שהייתי אז לא הבחינה הבחנה מופשטת ברצונותיה. היא רק רצתה לשקוע בקריאה, לצלול בה, לשכוח עולם ומלואו – שיעורים שצריך להכין, מבחן שצריך להתכונן אליו, מטלות בית שצריך למלא, פסנתר שצריך להתאמן בו לפחות שעה ביום, ועוד ועוד. מה נפלא היה לשכוח את כל תביעותיו של העולם הסובב ורק להיבלע בספר. 

ופה, בספר, הכירה הילדה שהייתי אז משפחה אנגלית. ברור שהם אנגלים, משום שהאב משמש ציר בפרלמנט. וכבר ידעה אז הילדה ההיא שפרלמנט יש בלונדון, ושלונדון היא עיר הבירה של אנגליה. ולאב קוראים בן-דוד, ולאם עדה, ולאח הבכור יורם, ולאחר הצעיר יוסיפון, ולדוד אבנר ולאומנת דבורה. רגע, רגע. האם הילדה ההיא לא תהתה על השמות העבריים האלה של אותם אנגלים? לא. בכלל לא. בדיוק כמו שלא תהתה על הילדים האנגלים האלה שבקומם בבוקר הם מתפללים 'מודה אני'. ההיגיון השכלי שלה הושעה מפעילות כשנכנסה לעלילת הסיפור. רק רגשותיה נכנסו לפעולה. לבה יצא אל שני הילדים שהתייתמו מאמם בגיל רך ואל אביהם שהתאלמן. אבל העצב הזה לא פצע אותה, לא הצמית אותה. להיפך. היא התמלאה בצער ענוג נוכח תמונת הרעיה והאם התלויה על הקיר בסלון הבית שבה היא כל-כך צעירה וכל-כך יפה לנצח נצחים. 

כן, מעין נופך אגדי פרוש על פני הספר. משפחת בן-דוד מתגוררת בכפר, בחיק הטבע, בבית אחוזה מרווח (בת השמונים רושמת לפניה: קשיי חיים פרוזאיים אינם מדריכים את מנוחת המשפחה). ובבית אומנת לילדים ומשרתת וטבחית וכובסת וגם רַכָּב (כך בספר) המופקד על הסוסים האבירים באורווה. וביתם מכותר בגן גדול מכוסה בדשאים ובפרחים (כבר ראתה הילדה ההיא תמונות כאלה בגלויות מצוירות מחו'ל), ויש להם עצי פרי (כבר הכירה את פרדסי השרון), ושדות חיטה ושעורה (גם את שדות עמק יזרעאל כבר הכירה) ועובדים בהם קוצרים וקוצרות (גם חברי קיבוץ העובדים בפלחה הכירה). כלומר, לילדה שהייתי אז היה הספר נטוע בין משהו אגדי ובין משהו מציאותי . והערבוב הזה כלל לא הקשה עליה ולא התמיה אותה. מתחילה היו מעייניה בגיבור הספר - ביורם הבן הבכור. בן שבע הוא השובב הזה, אין הוא מציית להוראות של אביו הרציני והאומנת הקפדנית. הוא פרחח חינני. 'גזעי' היינו אומרים היום. זאת ואף זאת. האב והאומנת מאשימים אותו שהוא מצרף לתעלוליו את יוסיפון אחיו הצעיר, שהוא מדיח אותו מדרך המתינות והזהירות לפעילויות מסוכנות. ולכן מעדיפים האב והאומנת את יוסיפון הקטן והחולני ומעטירים עליו פינוקים. את הצעיר הם מפלים לטובה ואת הבכור הם מפלים לרעה.
והילדה שהייתי אז הזדהתה עם יורם. אמנם היתה אז ממושמעת וצייתנית, אבל ילדים שובבים ופורקי עול כיורם הכירה גם הכירה ותעוזתם משכה את לבה. ובקנאה שקינא יורם הבכור ביוסיפון אחיו הצעיר המפונק המועדף ודאי שיכלה להזדהות. היא גם ראתה ללבו של יורם שהוא טוב ונדיב, ושבדרכו שלו אוהב הוא את אחיו הצעיר אהבת נפש. וכאשר כועסים עליו, כאשר מר לו וצר לו, הוא מתבודד לפני תמונת אמו, שופך לפניה את מרי שיחו ועיניו שופעות דמעות. 

מה יהיה הסוף, שאלה הילדה ההיא את עצמה? האם לנצח יהיה יורם נדון לאפליה לרעה, לאי-הבנה, לנזיפות ולהטפות מוסר בלתי פוסקות? היא לא יכלה להשלים עם סוף כזה, מה גם שלא רצתה שהספר יסתיים. היא רצתה שהספר יימשך עוד ועוד. אבל אי-אפשר היה לעצור בעד הדפים ההולכים ומתמעטים.
יום אחד, למרות האזהרות וההתרעות וההתראות של האב, הסתכן יורם, טיפס על עץ גבוה ונפל מאחד ענפיו לבריכה שמתחתיו. הוא נפצע אנושות.  

בעיני בת השמונים יכולה חטיבת הגסיסה של יורם להתחרות בכל פרק חותם של אופרה. אבל לא כך קראה אותו הילדה שהיתה אז. קודם-כול, היא לא יכלה להאמין שגורלו של יורם נגזר. היא נתלתה בכל שביב תקווה. וכאשר הבינה כי כלתה אליו הרעה, לבה המה לדרך שבה כל בית האחוזה חי את מצבו האנוש של יורם מגדול ועוד קטון, מבני המשפחה ועד אחרון המשרתים. האומנת הקפדנית עשתה ליד מיטת חוליו ימים כלילות, יוסיפון הקטן היה מדוכא עד עפר. אבל העיקר האב. האב נעשה שבר כלי וביקש את נפשו למות תחת בנו. ואז הגיע הרגע שבו ביקש יורם לכתוב את צוואתו. היות שכוחותיו עזבוהו, הכתיב אותה לאב. הוא לא פסח על שום חפץ מחפציו האישיים היקרים שאותם ציווה לאביו, לאחיו, לדבורה אומנת הקפדנית, ליוזיה הכובסת, לנער נכה מדלת העם שהכיר. והאב רשם את דברי בנו מלה במלה ולבו התהפך בקרבו.

כך, ברגעים האחרונים, גילה האב את אישיותו המופלאה של בנו. רק אז הבין את השגיאה הנוראה – שלא לומר הנפשעת - ששגה ביחסו אליו. והוא היכה על חטאו והתייסר בו. באיחור שאין לו תיקון גילה בתוכו אהבה אדירה לבן שהפלה לרעה. הבן מת והאב זכה ל'התגלות'.  האם עומד 'יורם' בשיני הזמן? אני מסופקת. אבל בשיניים המושתלות של בת השמונים היה לפגישה המחודשת טעם. כך בשיניה. ואשר לעיניה – שלא כמו אז עכשיו הן חמושות במשקפיים - עיניה נותרו יבשות למקרא פרק חייו האחרון של גיבור הספר. אבל היא יכלה להבין לדמעות הרותחות שהילדה שהיתה אז שפכה על הספר, על הכר, כאשר מיאנה להינחם.

רבות נכתב ונאמר על פגישה מחודשת עם פרקי עבר - לצער ולסיפוק, לחרטה ולהבנה, לייאוש ולתקווה, לחסר ולהשלמה, לכאב ולארוכה, לתעלומה ולפענוח. זוכרים את עוגת המדלין של פרוסט? זוכרים. פה שימש הספר לבת השמונים אמצעי להעלות בזכרונה את המערכת הרגשית והשכלית של נפשה הצעירה של הילדה שהיתה אי אז. היתה זו חוויה מרגשת ומעניינת. ועוד כמה עוללות: 
ראשית, שפת הספר גבוהה ביותר, מליצית. המשפט הפותח של הספר המובא בראשית רשימה זו משמש דוגמה לכך. (רק על המלה 'אסותא' יש כוכבית ופירושה רשום בתחתית העמוד: 'לרפואה'.) שפה זו לא הפריעה לבני דורי. לא התקשינו בה. שעטנו בה. ידענו שככה לא מדברים, אבל ידענו שככה כותבים ספרים. לא ראינו בזאת סתירה. היה זה טוב? היה זה רע? לא אוציא משפט כללי. אומר רק זאת: כאשר קראתי את הספר עכשיו, נהניתי לדעת שעל ברכי עושר לשוני כזה גדלנו והתחנכנו.
שנית, בראשית הרשימה ציינתי את פרטי הזהות של העותק של 'יורם' שבידי. נעדרים מהם שם הסופרת ושם הספר באנגלית. כשלתי כאשר ביקשתי לגלות אותם באמצעות רבנו גוגל, שליט'א (גילוי נאות: אני מאותגרת מחשבים). אם מישהו יצליח בכך, אודה לו מאוד אם ישתפני בממצאיו. אדיר חפצי להשיג את הספר במקורו כדי לקוראו כנתינתו. חוב של כבוד הוא של בת השמונים לילדה שהיתה אי-אז בעבר. 

 ניתן לומר במחשבה של בת שמונים, שבעוד הילד הצעיר מת, האב הבוגר קם לתחייה. כאילו במותו ציווה לו את החיים . הבנה חדשה נולדה באב. מעכשיו יראה את החיים אחרת. הבן הוליד את האב. 
ולסיום: מפי עוללים ויונקים יסדת עז 
The child is the father of the man

· ואוסיף עוד מחשבה שעלתה בראשי: בסצנת המוות של יורם עובר האב מהפך. הוא חש מעין התגלות פנימית. בנו המת העניק לו תובנה עמוקה.  ולכן יש בספר הזה עצב וגם אופטימיות.

יעל מדיני