כששואלים אותי איזה ספר היה אהוב עלי בימי ילדותי ובתחילת התבגרותי המעוכבת והמגומגמת, אני פותח ואומר שלא אהבתי להיות ילד וכל תקוותי הייתה להתבגר בין לילה ורק אחר-כך אני מכריז שאהבתי מאוד את ספרי 'חסמבה' – חבורת סוד מוחלט בהחלט, פרי עטו של יגאל מוסינזון. מעצם הגילוי הזה נובע שלא הייתי ילד מפותח מכפי גילי, להיפך, הייתי ילדותי מפוחד מצולק ובלתי ידידותי לסביבה. מלבד זה הייתי תמים ופתוח לא צפיתי את העתיד לא שלי ולא של סביבתי ונתתי אמון מלא בפנטזיה. אני רוצה לנסות לספר על אהבתי אז ולא על איך אני רואה אותה היום.
אהבתי את העובדה שספרי 'חסמבה' נכתבו וראו אור בזמן שהייתי ילד כלומר קיבלנו אותם לידינו חמים וטריים ומגרים ישר ממכבש הדפוס והם דנו באופן מיידי בנושאים שהעסיקו למעשה את עולם המבוגרים. הקריאה ב'חסמבה' אפשרה לנו הילדים כניסה קלה וידידותית אל עולם שרק מעט ממנו זלג לאוזנינו כשהצלחנו להקשיב לחדשות ברדיו או לשיחותיהם הדאוגות של המבוגרים שנעו מענייני הביטחון הלאומי הקשים והמעיקים לנושאים הקשורים בפשע ובאלימות ועד מצב החברה והיחסים שבין העדות והמגזרים.
הבעיות שהעסיקו את ילדי 'חסמבה' האמיצים נלקחו באופן ישיר מהמציאות המוכרת לי משפתה מדימוייה מהסלנג שלה מנופיה ומאתריה ואילו ההרפתקאות שבהן נטלו חלק הגיבורים הצעירים העשויים ללא חת היו דמיוניות ולמעשה לגמרי לא מציאותיות. היה צריך לגייס המון דמיון הרבה מאוד אמון וגם כמות גדולה של התעלמות כדי ליהנות ממעשי הגבורה של החבורה ולהיסחף בעלילה.
אני זוכר היטב את התחושה הכואבת וגם המנחמת שלעולם לא אהיה חבר בחבורה המופלאה הזו – כי לא יקבלו אותי, כי את המערה החשמלית שלהם לא אמצא לעולם וכי לא יקבלו אותי ולא אמצא את המערה כי כל הסיפור הזה איננו אלא המצאה. כלומר עמדו לפני שתי דרכים כדי להתקבל אחת להמציא ולייסד חבורה משלי והדרך השנייה להכריח את עצמי להאמין לסיפור לרבות החלקים המופרכים ביותר שלו. נקטתי בשתי השיטות: האמנתי אמונה שלמה ומוחלטת בקיומה של המערה החשמלית כמו גם באהבתם של ירון ותמר כמו גם בגבורתם ובחוסנם. ובמקביל ייסדתי עם חברי חבורות קיקיוניות שבהן עמלנו רוב הזמן במציאת שם לחבורה שלא ייפול באיכויותיו מהצליל הקסום של – 'חסמבה'.
אהבתי מאוד שהחבורה, כלומר הסופר, הציעו לי יחסים לטווח ארוך כלומר לא ספר אחד אלא סידרה. לא הרפתקה אחת אלא רצף מתמשך ורב שנתי. כילד וגם כמבוגר לא אהבתי את הסיומת תם ונשלם זה הטיל עלי אימה. מאוד אהבתי כשהספר הסתיים בהבטחה תם ולא נשלם וגם בהבטחה באמצעות שמו של הספר הבא.
אהבתי את היכולת של הסופר לאפיין את הדמויות כולן ולהוליך את האפיון הזה לאורך ספרים רבים בלי שנאבד את העניין ובלי שנרצה לחפש לעצמנו ידידים אחרים. מסיבות גופניות וגם נפשיות אהבתי במיוחד את אהוד השמן את כובדו ואת סרבולו ואת העובדה שבנוסף לכל הנשקים שהוא נושא הוא משתמש להגנתו בנשק ההומור. אפשר שזהו הדבר החשוב ביותר בספר הנעורים הזה... המסר שאין כלי טוב יותר להתמודד באמצעותו מול רשע ורוע ואכזריות מאשר ההומור. בעלי תכונות מוקצנות הוכיחו שלכל חולשה או מום יש אפשרות להפוך ליתרון בעולם.
'חסמבה' היא סדרה שבה החלוקה לטובים ורעים חדה וברורה – הצדק מתקיים הטובים מנצחים ומה שהרבה יותר חשוב הרעים מובסים ומושפלים. כילד אהבתי לנקוט עמדה נחרצת ולהיות לצד הטובים. בסיפורי 'חסמבה' הילדים טובים מרוב המבוגרים, חכמים מרובם, מועילים מהם והרבה פחות מושחתים. בשבילי זו הייתה נחמה גדולה על הסבל שבלהיות ילד. אין ספק שהסדרה נכתבה לפחות בתחילתה תחת הרושם העז של התגייסות צעירים וצעירים מאוד להגנה על המולדת. זוהי סדרה ציונית מאוד וכמעט מנסה לחנך בישירות לערכים של אהבת מולדת ובעיקר להקרבה ונתינה. כשאנחנו ילדים אנחנו מאמינים כי היכולת נובעת בעיקר מהרצון ומהאמונה ואם מתאמצים ומשקיעים גם מצליחים. החיים מורכבים יותר ויש בהם פחות צדק אך טוב להתחיל מתקווה.
לקרוא את 'חסמבה' היה כמו לשמוע סוד מוחלט בהחלט ולהיות שותף לו. זה ליטול חלק בהרפתקאות לא ברחובות פראג הרחוקה והזרה ולא ברכבת התחתית בעיר אירופאית מושלגת אלא כאן בישראל בתל-אביב ובמערה המיוחדת שכאשר רצו לשכנע אותנו שהיא שיא השכלול והתחכום והחדשנות קראו לה – 'המערה החשמלית'. הסופר מנצל בכישרון גדול כל חולשה שלנו, אולי נכון יותר לומר כל רגישות והוא מעביר אותנו ממתח לחרדה ומשם לצחוק ולשטות ומשם שוב למשימה ,לא לפני שהוא משתף אותנו בסיפור האהבה העדין והמרומז שבין מפקד החבורה לבין סגניתו.
במשך השנים התערערו הרבה מאוד מיסודות הסיפורים הללו ואנחנו רחוקים מרחק גדול מימי התום ומימי התקווה ומתחושת בנייה והגנה ועמידה איתנה. ובכל זאת ,כשאני עובר ליד גבעת הכורכר על חוף ימה של תל-אביב, במקום המשוער שבו לא הייתה אף פעם המערה החשמלית עובר בי זרם.
לא קראנו את 'חסמבה' היינו למעשה חתומים על 'חסמבה' מחוייבים לחבורה, מחכים שיגייסו אותנו.
יאיר גרבוז