אושר.
עיין ערך אוסקר ויילד
הספר הראשון שקראתי לבד היה 'הנסיך המאושר' . הנסיך היה פסל מצופה 'ריקועים דקים של זהב טהור'. עיניו היו שתי אבני ספיר ואבן-אודם גינדרה את קת חרבו. בסוף הסיפור נשאר הנסיך עירום מזהבו. בין השורה הראשונה לאחרונה שלח הנסיך, באמצעות סנונית שאיחרה את הנדידה, את אוצרותיו לעניי העיר. ים של דמעות השארתי שם. רציתי אז להיות כמוהו ,או כמו הסנונית ,או לפחות שיתנו לי לחנוק את חברי מועצת העיר שהחליטו להרוס את הפסל ולהשליך את לב העופרת על ערימת האשפה, שם נחה גופת הסנונית.
אוסקר ויילד צייר לי את הטריטוריה. הקריאה הראשונה הצליחה להפיח רוח חיים באבן.הנסיך היה ממשי יותר מהכיפות האדומות שהסתובבו ביערות האחים גרים או מהיונתנים שטיפסו על עצים מזדמנים בדרך לגני הילדים. חיפשתי את עקבותיו בכל ספר שקראתי. סיפורים, חשבתי אז, נכתבו על מנת להווריד את העולם גם עם סופם טראגי. הקורא, האמנתי, נולד להמשיך את הסיפור, על מנת להזיל דמעה ואחר כך לסחוט אושר מאותה דמעה. האושר היה בתחושה שכל 'מעשה טוב' הוא התכתבות עם האידיאה של אותו פסל אבן.
אחרי שנים, כאשר חזרתי לסיפור גיליתי סאטירה. גיליתי איך לעג אוסקר ויילד לתאוות הכבוד של חברי מועצת העיר, ואיך אותו כבוד עיוור את עיניהם. הנסיך והסנונית הפכו, לרגע, לתפאורה בהצגה שבה הגיבור הראשי היה האגו מלגו של השליטים. אבל גילוי זה נמוג כשהגעתי שוב לשורות האחרונות של הסיפור: 'הבא לי את שני הדברים היקרים ביותר בעיר,אמר אלוהים לאחד ממלאכיו, והמלאך עף והביא לבורא עולם את לב העופרת ואת הציפור המתה.יפה בחרת, אמר אלוהים, כי ציפור קטנה זו תזמר לעד בגן-העדן שלי, ובעיר-הזהב אשר לי יאמר הנסיך המאושר את תהילתי עד סוף הדורות'.כאן,שוב חזרו הדמעות. כאן שוב ידעתי שלטקסט חזק יש תמיד מדליית זהב מהאולימפיידה של הרגש.
רוני סומק
מתוך:'מאין נחלתי את שירי'