יותם שווימר

 
ספרים כה רבים ליוו את ילדותי ובגרותי. חלקם עיצבו את תודעתי על העולם, בעוד אחרים היוו מפלט מהנה משגרת בית-הספר. אחד הספרים שנחקקו בזיכרוני ונגעו בליבי מבלי שאבין באמת מדוע, הוא הספר 'הילד שמכר את צחוקו' מאת ג'יימס קריס (תרגום: דוידה קרול , הוצאת כתר, 1987).
זהו סיפורו של טים, שגר עם הוריו טובי-הלב בבית גדול ותמיד חייך וצחק את צחוקו המתגלגל. אך לאחר שאמו נפטרה הוא עובר עם אביו לבית קטן, והלה נושא אישה שנייה ומרשעת ולה בן מרושע לא פחות, המתעמרים בו ללא הרף. נקודת האור היחידה בחייו היא הזמן המשותף שבילה עם אביו במרוצי סוסים בימי ראשון. לאחר שאביו מת בתאונת עבודה, פוגש טים זר מסתורי שמציע לו עסקה שטנית: הוא ימכור לו את צחוקו ובתמורה, יזכה בכל הימור שלו. טים מתעשר, אך התלאות והבעיות רק מתחילות והוא עובר תהפוכות רבות במסע להחזיר לעצמו את צחוקו האבוד.
קריאה מחודשת של הספר, בעיניים בוגרות יותר, חושפת את הדידקטיות של סיפור המעשה: האושר והצחוק חשובים יותר מהעושר. אולם, המסר הנדוש מעוצב בצורה כה עדינה בטקסט הספרותי היפה והמרגש שכתב קריס, שהוא אינו מעיב על הקריאה. למעשה, ברור משלב מוקדם של הסיפור כי הצחוק חשוב יותר מכל וכי טים ביצע את העסקה מתוך מצב נפשי קשה, כאשר כבר לא נותר לו עוד ממה לצחוק, ולכן צחוקו – סימן ההיכר שלו – היה עבורו מעין 'סחורה פגומה' והצעתו של הזר, הייתה בגדר הזדמנות פז להיחלץ מהיומיום המתסכל והעגום. שנים לאחר מכן, אזכר בספר כשאלמד את 'הצל או המעשה המופלא בפטר שלמיל' של אדלברט פון שאמיסו ואבין כי 'הילד שמכר את צחוקו' הוא סיפור חניכה בזעיר אנפין ושהסיפור הדרמטי מורכב, פילוסופי וחתרני יותר מכפי שתיארתי לעצמי. אך חווית הילדות שלי בקריאת  הספר הייתה פשוטה הרבה יותר: סיפורו של טים נגע לליבי, בעוד שהוא עצמו גילם את כל מאוויי – מצד אחד, נחישות וחתירה להשיג את שאבד, את השקט הנפשי, את האושר; מצד אחר - הכמיהה המשונה לחוות קשיים ולהיתקל במכשולים שילד לא אמור להתמודד איתם.
הלכתי שבי אחר טים, אחר האיש המסתורי-השטני ואחר השפה הפשוטה, העדינה והחכמה כל כך של קריס, ונדהמתי מהיכולת של המילים לעצב סיפור כה חי, שהרגש גודש אותו כמו גל ענק בים.
חמש עשרה שנה אחרי שקראתי בספר והוא כבר לא היה ברשותי משום מה, החלטתי לחפש אותו. מיותר לציין, שכאשר מצאתיו, לא צחוק פרץ ממני, אלא דמעות של התרגשות וזיכרון של שמחה מהול בעצב, על הילד טים ועל הילד שהייתי.

יותם שווימר