במפגש עם ספר מהילדות, יש בדרך כלל פער בין זיכרון החוויה הילדית של הקריאה בספר ובין הקריאה המחודשת בו, כמבוגר. את התחושה המעורפלת וחסרת הגבולות הברורים של מה שעורר בנו הספר אז, ואת הרגשות שלא תמיד היו נהירים לנו, בילדותנו, אנו , המבוגרים, תוחמים בקווי מיתאר של הגדרות ומודעות עצמית, בניסיון להתחקות אחר הפאזל הזה שנקרא 'חוויית ילדות'.
מ'
שמלת השבת של חנה'לה' (יצחק דמיאל, ספריית עופר) נשאר לי זכרון רחוק של עצב ושמחה, חושך ואור, פחד, בדידות וחיבוק מנחם, והרבה כחול, לבן וצהוב.
חנה'לה יוצאת החוצה, לבושה בשמלת השבת הלבנה שאמא תפרה במיוחד בשבילה. היא נזהרת שלא ללכלך את השמלה כשהיא פוגשת בכלב זוזי שרוצה להתרפק עליה ובפרה עדנה שרוצה ללקק אותה, אבל כשהיא פוגשת את האיש הזקן והעייף הנושא על גבו את שק הפחם הכבד, היא שוכחת את השמלה ומחליטה לעזור לו ולתמוך בשק כיברת דרך. כאשר היא נפרדת מהאיש היא מגלה לחרדתה ששמלתה היפה והלבנה מלאה כתמים שחורים.
כמו חנה'לה, גם אני נחרדתי לגלות שהשמלה התלכלכה. היא לא חוזרת הביתה, אלא יושבת בשדה על אבן ובוכה, עד שמחשיך. כאשר הירח, שעלה בינתיים, שואל אותה אם היא מתחרטת על שעזרה לאיש, היא עונה ללא היסוס שאינה מתחרטת. קשה היה לי ,בתור ילדה, שלא להתרגש מטוב ליבה וגם להרגיש אולי קצת 'ילדה רעה' לעומתה, על כך שחלף בראשי להרף עין הספק לגבי העזרה לאיש. חנה'לה הציבה עבורי רף גבוה של 'התנהגות למופת'.
הירח שולח קרני אור לעבר השמלה, וכל כתם הופך לכוכב, וכך חוזרת חנה'לה הביתה אל חיק אמה ומאירה את ארוחת השבת באור שמלתה.
חנה'לה מנסה להיות 'ילדה טובה', לנהוג על פי הכללים. השמלה היא הכסות שהיא צריכה לעטות על עצמה ולשמור עליה על מנת לענות על הציפיות. היא מצליחה לשמור על הדימוי הזה, מבודדת את עצמה ממגע עם הסביבה (הכלב והפרה) עד לשלב שבו גוברת עליה נטיית ליבה והיא שוכחת את המעטה הזה ומתגייסת לעזרתו של ההלך הזקן. אך לאותנטיות יש מחיר: השמלה, הדימוי הזך והצח כשלג, מוכתם. חנה'לה לא מתאבלת על אובדן השמלה, אלא על הצער שתסב לאמא, שעמלה ותפרה במו ידיה את השמלה במיוחד בשבילה. 'ואנה היא באה עתה? איך תשוב הביתה? איך תראה בצער של אמא...' כל כך היא חרדה מהצער שתסב לאמה, עד שלמרות מצוקתה הגדולה, היא נמנעת מלחזור הביתה. היא נשארת לבד באמצע השדה, החושך והבדידות מפחידים אותה פחות מהחזרה הביתה, שם תחשוף בפני אמה את חנה'לה היותר מלוכלכת, הפחות סטרילית, היותר אמיתית.
הירח, שהוא טוב ומיטיב, (ובעבורי הוא מעין תיקון לירח הנורא מ'ויהי ערב'), מכיר בערכם של הכתמים על השמלה, ולכל כתם הוא נותן כוכב (ממש כמו שמעניקים לפעמים לילד בגן כוכב על מעשה טוב שעשה...). כלומר הסביבה של העולם החיצון, זה שמחוץ לבית, מקבלת את חנה'לה החדשה ומכירה בערכה, ורק כאשר היא זוכה בהכרה הזו, רק כאשר היא נתמכת בגיבוי הזה מהעולם החיצון, היא מסוגלת לחזור הביתה ולזכות בקבלתה על ידי אמה.האם מסוגלת לראות את אור הכוכבים הבוקע מהכתמים רק כשיש לכך אישור מהסביבה החיצונית.
זה אמנם סוף הסיפור, אבל הבעיה של חנה'לה נפתרה רק באופן חלקי.
ובחזרה לזיכרון הרגשי המעורפל של הילדות, נדמה לי שתמיד כשסיימתי לקרוא את הסיפור הזה, התרגשתי ושמחתי, אבל השמחה לא הייתה שלמה. משהו קצת העיב עליה.
עפרה עמית