חוה חבושי
אוֹרי, בני הבכור, סבל מחרדות בילדותו, חרדות שהתעצמו עם בוא הלילה. במסגרת חיפושי אחר ספרים העוסקים בנושא הפחד, הגעתי ל'חית החושך', וגיליתי אוצר. מעין מאגר של קווים מנחים לכתיבה משובחת: רצינית בלי להיות כבדה, עמוקה ומורכבת בלי לפגוע בשטף העלילה; מרהיבה עוז לעסוק גם בנושאים בעייתיים ללא התלהמות או הטפה; נוקטת בלשון המעטה ובאיפוק אשר מעצימים את הכאב.
אנסה להתייחס לפן אחד של הספר, הפן העוסק בפחד, אשר, אם נודה בכך ואם לא, הנו חלק משמעותי בחיינו. היחס לפחד מהווה במידה רבה גורם מעצב בהתפתחות האישית.
אורי אורלב מצליח בספר לתאר את שלבי ההתמודדות עם חית החושך, הלוא הוא הפחד האישי של הילד, גיבור הספר. חית החושך, נטולת ממשות פיזית, '...היא אפילו פחות מאוויר' וחסרת הגדרה מקובלת '...היא לא איש ולא אישה ולא ילד ולא ילדה'.
אז איך מתגברים על הפחד, מיצורה כל כך אמורפית? ראשית, יש להעניק לה תכונות מוגדרות (מתכווצת מאור הפנס, אוהבת שקט, פוחדת מפרות, מרמזורים וממכוניות), דעות ורצונות עצמאיים ואף רקע וביוגרפיה משלה (ממלכת החושך שבין הכוכבים).
איך מדביקים את כל הדברים האלה? התשובה - בעזרת הדמיון. דמיון של ילד, או אם תרצו, דמיון של סופר המשמר את רעננות דמיון הילד. יך מתקשרים עמה? שום בעיה - '... היא מפעילה מחשבות דיבור בראשי.'
כעת אפשר להתיידד עמה. רצוי גם לאלף אותה בדיבורים ובמלות חיבה.
לאחר שהיא מאולפת וגם חברה, היא עוברת סוציאליזציה מלאה. היא מתלווה אל הילד לכיתה, לטיול בשכונה ולדודים במושב. היא מקשיבה לסיפורים על המשפחה, על ילדות ההורים, על המצב הביטחוני. היא הופכת להיות שותפה לכל המחשבות וההגיגים. היא גם מבקרת עמו בגן החיות ובמוזיאון, והופכת להיות משכילה.
בשלב הזה היא לא רק שאיננה מפחידה אלא דווקא מועילה: היא מגרשת את הכלב הצהוב המפחיד, ומעיפה מתוך החלום את הדבורה העוקצת ואת הערבי הרודף; היא משמשת קשר לאבא שנפל למלחמה; היא נשלחת לתמוך באמא בשעת הלידה של האחות התינוקת, אחר כך גם מרגיעה ומיישנת את התינוקת הבוכייה; היא עוזרת לחשוף את שודדי הבנק; היא מאתרת האיש שהיה בטנק עם אבא, את שלמה, האיש אשר לאט, לאט הופך לחלק מהמשפחה; ולבסוף היא זאת אשר מביאה את האישור מאבא - הוא שמח שיש מי שיאהב ויטפל במשפחתו במקומו. לא פלא שחית חושך כזו לא מחליפים. לא בכלב ואפילו לא בתוכי מדבר.
כמו שהילד בספר, קשור מאד לחית החושך שלו - 'אני חושב שהחיה שלי תשאר אצלי תמיד, גם כשאהיה כבר מבוגר ורק אם יהיה לי ילד כמוני והוא יפחד מחושך, אז אולי אשאיל לו את החיה שלי לזמן מה', כך אני מאמינה שגם אוֹרי שלי, שהתבגר בינתיים, משמר באיזה שהוא מקום את חית החושך שלו, ובבוא היום יסכים להשאיל אותה לילדיו, אם וכאשר יזדקקו לה.
אל 'חית החושך' הגעתי כאם צעירה, עדיין רחוקה ממחשבות על כתיבה משלי. אהבתי את הספר והוא נטמע בתוכי. לימים, כשהתחלתי לכתוב בעצמי, הפכתי את 'חית החושך' לסדנה מרוכזת לכתיבה משלי.
היום, כאשר אני חוזרת מדי פעם אל הספר כדי להנחיל אותו גם לדורות הצעירים, אני מגלה עוד ועוד יסודות ששאבתי מתוכו ויצקתי לתוך הספרים שלי.
באחד הימים הייתה לי הזכות להתוודות בפני אורי אורלב עצמו, ואף להודות לו.
חוה חבושי
אנסה להתייחס לפן אחד של הספר, הפן העוסק בפחד, אשר, אם נודה בכך ואם לא, הנו חלק משמעותי בחיינו. היחס לפחד מהווה במידה רבה גורם מעצב בהתפתחות האישית.
אורי אורלב מצליח בספר לתאר את שלבי ההתמודדות עם חית החושך, הלוא הוא הפחד האישי של הילד, גיבור הספר. חית החושך, נטולת ממשות פיזית, '...היא אפילו פחות מאוויר' וחסרת הגדרה מקובלת '...היא לא איש ולא אישה ולא ילד ולא ילדה'.
אז איך מתגברים על הפחד, מיצורה כל כך אמורפית? ראשית, יש להעניק לה תכונות מוגדרות (מתכווצת מאור הפנס, אוהבת שקט, פוחדת מפרות, מרמזורים וממכוניות), דעות ורצונות עצמאיים ואף רקע וביוגרפיה משלה (ממלכת החושך שבין הכוכבים).
איך מדביקים את כל הדברים האלה? התשובה - בעזרת הדמיון. דמיון של ילד, או אם תרצו, דמיון של סופר המשמר את רעננות דמיון הילד. יך מתקשרים עמה? שום בעיה - '... היא מפעילה מחשבות דיבור בראשי.'
כעת אפשר להתיידד עמה. רצוי גם לאלף אותה בדיבורים ובמלות חיבה.
לאחר שהיא מאולפת וגם חברה, היא עוברת סוציאליזציה מלאה. היא מתלווה אל הילד לכיתה, לטיול בשכונה ולדודים במושב. היא מקשיבה לסיפורים על המשפחה, על ילדות ההורים, על המצב הביטחוני. היא הופכת להיות שותפה לכל המחשבות וההגיגים. היא גם מבקרת עמו בגן החיות ובמוזיאון, והופכת להיות משכילה.
בשלב הזה היא לא רק שאיננה מפחידה אלא דווקא מועילה: היא מגרשת את הכלב הצהוב המפחיד, ומעיפה מתוך החלום את הדבורה העוקצת ואת הערבי הרודף; היא משמשת קשר לאבא שנפל למלחמה; היא נשלחת לתמוך באמא בשעת הלידה של האחות התינוקת, אחר כך גם מרגיעה ומיישנת את התינוקת הבוכייה; היא עוזרת לחשוף את שודדי הבנק; היא מאתרת האיש שהיה בטנק עם אבא, את שלמה, האיש אשר לאט, לאט הופך לחלק מהמשפחה; ולבסוף היא זאת אשר מביאה את האישור מאבא - הוא שמח שיש מי שיאהב ויטפל במשפחתו במקומו. לא פלא שחית חושך כזו לא מחליפים. לא בכלב ואפילו לא בתוכי מדבר.
כמו שהילד בספר, קשור מאד לחית החושך שלו - 'אני חושב שהחיה שלי תשאר אצלי תמיד, גם כשאהיה כבר מבוגר ורק אם יהיה לי ילד כמוני והוא יפחד מחושך, אז אולי אשאיל לו את החיה שלי לזמן מה', כך אני מאמינה שגם אוֹרי שלי, שהתבגר בינתיים, משמר באיזה שהוא מקום את חית החושך שלו, ובבוא היום יסכים להשאיל אותה לילדיו, אם וכאשר יזדקקו לה.
אל 'חית החושך' הגעתי כאם צעירה, עדיין רחוקה ממחשבות על כתיבה משלי. אהבתי את הספר והוא נטמע בתוכי. לימים, כשהתחלתי לכתוב בעצמי, הפכתי את 'חית החושך' לסדנה מרוכזת לכתיבה משלי.
היום, כאשר אני חוזרת מדי פעם אל הספר כדי להנחיל אותו גם לדורות הצעירים, אני מגלה עוד ועוד יסודות ששאבתי מתוכו ויצקתי לתוך הספרים שלי.
באחד הימים הייתה לי הזכות להתוודות בפני אורי אורלב עצמו, ואף להודות לו.
חוה חבושי