כשהייתי בת שלושים וחמש, אבא שלי מת. שעה ארוכה עמדתי ליד המיטה שלו והשתדלתי להתבונן בו טוב טוב ,כדי שאוכל לזכור כמה שיותר פרטים מהפנים, מהדיבור, ומהנוכחות הכל כך טבעית שלו בחיים שלי. ראיתי את אבא שלי דועך מיום ליום ומאבד את הרצון שלו לחיות, ובכל זאת לא האמנתי שהוא ימות. וגם עכשיו, שנה אחרי, אני עדיין לא מאמינה שזה סופי, שלעולם לא אראה אותו ואחייה את שארית חיי עם הגעגוע הכואב הזה בלב. כשהתחלתי לקרוא את געגועים של תמר אגדי, הבנתי שגם בתוך חוסר המזל שלי, היה לי הרבה מזל. למזלי, יש לי שתי ילדות שהן מקור נחמה בשבילי, למזלי הספקתי להראות לאבא שלי כמה הוא חשוב לי וכמה אני אוהבת אותו,למזלי התבגרתי והתייצבתי בחיים ולא הייתי תלויה בו עוד.
למזלי זכיתי לאבא יקר במשך 35 שנה, ולרוע מזלי הוא נפטר בטרם עת לעומר בן השבע ושלושת רבעי, גיבור הספר, היה עוד פחות מזל משלי. עומר הוא בן שני במשפחה של ארבעה ילדים. משפחה רגילה ומאושרת בדרכה, עם אבא שהולך השכם בבוקר לעבודה, ואמא שמגדלת ארבעה ילדים לתפארת. באותו יום שבת שבו אבא של עומר נהרג בתאונת דרכים, שום דבר לא נראה שונה. אבא נסע לקנות מצרכים ולא חזר. עומר נשאר יתום מאב, בלי שום הכנה מוקדמת. ולא שבאמת אפשר להתכונן למותו של מישהו אהוב, או להאמין שזה עומד לקרות. כשזה קורה, ההפתעה עצומה והכאב בלתי נסבל. ובכל זאת, כשאתה מלווה
את גסיסתו של מישהו קרוב, אין לך הלם היעלמות שקיים במוות פתאומי. זה כמובן לא מקל על הכאב, אולי אפילו מכביד עליו, כי הכאב הוא לא רק על ההעדר, אלא על כל הסבל שקדם לו. אבל עומר הקטן אפילו לא זכה להסתכל על אבא שלו באופן מיוחד לפני שהוא יצא מהבית, ולא לומר לו יפה שלום. אולי הוא אפילו לא אמר לו שלום בכלל, כי היה עסוק בעניינים שלו, והכל נראה לו טבעי והכרחי כל כך. אבא הלך ותיכף הוא ישוב. וככה, בבת אחת, הוא למד ששום דבר אינו טבעי ולא הכרחי, שהמוות סתמי
והחיים מקריים, והכל יכול להיות גם אחרת. בימי ה'שבעה', כשלאמא של עומר לא היה זמן להקשיב לכל הדברים שהצטברו לו בלב, הוא החליט לכתוב יומן. 'האנשים שבאים, כל הזמן אומרים לנו שאלוהים לוקח את הטובים. אורן שאל אותי בסוד: 'תגיד לי, אנחנו לא טובים? למה אלוהים לא לוקח גם אותנו'? אפילו שאני האח הגדול של אורן, לא ידעתי מה לענות ולא יכולתי לשאול את אמא'. כך מתחיל המונולוג של עומר, שנפרש על פני שלוש שנים של כאב, בהן הוא לומד לחיות עם הגעגוע הקשה הזה שבלב, לומד לבכות ולנחם, לומד לפחד ולהתגבר ולומד לאט לאט לשמוח מחדש ולהאמין שוב בסדרי עולם. 'כבר לא נראה כל כך מוזר שהעצים שוב מלבלבים בלי אבא, ושהפרחים פורחים שוב על הגבעה, ונראה שיש דברים שמתחילים להסתדר מעצמם עם הזמן'. תמר אגדי זכתה ב'פרס זאב לספרות ילדים', בעבור הספר הזה, ובצדק. קראתי את הספר בנשימה אחת, מבעד למסך דמעות, והיה לי ברור מהמילה הראשונה שהכאב שעליו כותבת אגדי, הוא כאבה הפרטי אולי זאת מין אחוות אבלים. הדיוק והרוך בהם היא מתארת את ההתמודדות של עומר ואחיו עם כאבם, רק 'מסגירים' את קרבתה האישית לאסון. ולא שהדבר מפחית במשהו את איכות הכתיבה. להיפך, הוא מבליט את כשרונה הרב ואת יכולת ההבוננות המרשימה שלה בצערם של ילדיה ובמצוקתם. וכך, כשסיימתי לקרוא את 'געגועים' הבנתי, שגם בתוך חוסר המזל
הנורא הזה, גם לעומר יש הרבה מזל, שיש לו אמא כזאת.
תמי הראל