שהם סמיט
פו הדוב
מאת א.א. מילן
אייר ארנסט ה. שפארד
תרגמו ורה ישראלית וא'ד שפיר
הוצאת מחברות לספרות
קנגה : נקמתה של עקרת הבית
מה כבר יש לומר על קנגה? אבטיפוס השכנה מקומה ב', אם במשרה מלאה לתינוק סימביוטי שדבוק לה לציצי ומעניק לה בזאת זכות קיום, משמעות וייעוד בחיים - 'אמא של' - ש'בלעדיו היא חצי בנאדם'. קנגה+רו=קנגורו. קנגה היא דמות שולית. 'פו הדוב' לא זקוק לה וגם 'הבית בקרן פו' לא יקרוס בלעדיה. אולי הוא יהיה מבולגן ומטונף בלי יד נשית שתתחזק אותו ( 'ראו את הציבור הנורא הזה של פטריות שצומח שם מן הפינה.' מזדעזעת קנגה מבית הרווק המזדקן ינשוף), אבל שמחה גדולה תשרה בו; בלי האם המנדנדת ('עוד קפיצה אחת יקירי'), בלי האם שמכריחה לבלוע תרופה מחזקת, ובעיקר, בלי שהמציאות תפריע לפנטזיה. קנגה היא הארצית שבאמהות. אל תטעו בה שהיא מנתרת לגבהים; הניתור, לעומת הריחוף המכונף, שואב את כוחו מן הקרקע, שהיא גם סמל יציבות וביטחון.עם זאת, אין להתכחש לעוצמה האדירה שמגולמת ביצור המגודל, כבד-האגן-הוולדני, אשר כה מפליא לקפץ. 'לוואי וידעתי גם אני לקפוץ כמוה,' אומר בלבו פו, ואני, כילדה, חשבתי כמוהו בדיוק, הערצתי את אמא-של-רו ואהבתיה כשם שהערצתי ואהבתי את אמי. זו גם זו לא הוצרכו להתאמץ בכדי לזכות בהערכתי, די היה בנוכחותן, בחיוכן, במטבחן המטופח ( של קנגה בגרסת וולט דיסני ), בידיעה שהן יודעות את מלאכתן – לדאוג למחסורי. קנגה המשמימה היתה בעיני דמות מושלמת. את קנגה האחרת העדפתי להדחיק.קנגה מופיעה בפרק השביעי. איך הגיעה? 'איש לא ידע', כששאלו את פו אמר: 'בדרך הרגילה'; יש כאן שיקוף יפה של התודעה הילדית התופסת אירועים כחסרי פשר ופתאומיים (בשל הקושי להבין קשרי סיבתיות) ובה בעת כמובנים מאליהם. קבלתה של קנגה/האם כ'עובדה טבעית' מסמנת שאפשר לבטוח בה. למרות זאת, קנגה מעוררת חששות מפני שהיא אחרת, 'חיה הנושאת עמה את בני משפחתה בכיסה', ומשום שכריסטוף רובין ( חוות דעת של מומחה...) פסק 'שבדרך כלל נחשבת קנגה חיה רעה מאוד' ו'ידוע לכל שאם גוזלים מאחת החיות הרעות את גורה, היא נעשית רעה כשתי חיות רעות.' המסר כאן אמביוולנטי: מאיים ( 'אמא היא חיה רעה' ) אך גם מרגיע ( האם הופכת לחיה רעה כדי להגן על צאצא). שפן מחזיק בדעה מתונה יותר, שהיא 'חיה רעה רק בחורף' ומרמז על היותה נתונה למצבי רוח ועל פיצול דמות ההורה באגדות – ובחיי הילד - לשתי דמויות, טובה ורעה. (פיצול שהצביע עליו ברונו בטלהיים ב'קסמן של אגדות'). קנגה/האם, אכן מהווה איום. היא מגלמת את האיום של המציאות על הפנטזיה, בעצם חדירתה אל היער ( חדר-הילדים המתנהל על פי עקרון העונג) ובחתירתה המתמדת להשבתת השמחה: 'עוד קפיצה אחת, יקירי, ואנו הולכים הביתה' (...לבצע את המטלות שגוזרת עלינו המציאות). מתיאורו של מילן את הניסיונות הנואשים של פו וידידיו להסיח את דעתה, מצטיירת קנגה כאם-טיפוס של אם המרוכזת בבנה באופן קיצוני שמונע ממנה להתעניין בדבר זולתו, קל וחומר בעניינים שברוח, דוגמת 'פרקי השירה' שאותם מבקש פו לקרוא באוזניה. על רקע זה מעניין לבחון את סוף המעשה, המסתיים, לכאורה, בנקמתה המתוקה של קנגה. וזה מה שקורה: קנגה מגיעה הביתה, פותחת את כיסה ומוצאת בו, לתדהמתה, את חזרזיר. 'תחילה אחזה פחד, אך עד מהרה נרגעה, כי בטוחה היתה שכריסטוף רובין ישמור על רו לבל יאונה לו כל רע.' – כבר בכך היא מוכיחה שאם דואגת אינה בהכרח אם היסטרית, שיש לה אמון בבנה ובחבריו, בקיצור, שהיא הרבה יותר קולית ממה שחשבנו. מכאן קצרה הדרך אל טרנספורמציה של ממש שבה נהפכת קנגה ל'חיה רעה' ממש: היא משחקת את המשחק, מעמידה פנים כאילו אינה מבחינה בתרמית, כל זאת כדי לגרור את חזרזיר האומלל לאמבטיה. שם, אגב שהיא מדברת אליו במתק שפתיים אמהי, היא רוחצת אותו נגד רצונו, במים קרים, באלימות (מכניסה לו סבון לעיניים) ומפגינה הנאה סאדיסטית, נקמנית, החושפת את פניה האחרים של האמהות. העובדה שהאם אינה מתעללת בבנה אלא בתחליפו אינה מפחיתה מעצמת המעשה, אך היא שמאפשרת אותו – זהו אקט סובלימטיבי, משחרר. הוא משחרר לא רק את האם, הזוכה לבטא את רגשותיה השליליים אל בנה ( שהפך אותה ליצור תכליתי) אלא גם את הבן, המקבל אישור להמשיך להחזיק ברגשותיו השליליים אל ה'חיה הרעה' שבאמו. ועוד טוב יש בסוף הזה: נכונותה של האם הסופר-מציאותית לקחת חלק במשחק מעבירה גם אותה לצד הפנטזיה ומוכיח שיש בה, בקנגה, לא רק חכמה אמהית, אלא גם קונדסות ושאר-רוח.זכרו אותה, בפעם הבאה כשהילדים צורחים באמבטיה.
שהם סמיט