שירי ילדים

הרבה ספרים היו אהובים עלי בילדותי עד שלמדתי לקרוא בעצמי , הקריאה לי אימי הרבה ספרי שירה לילדים. האהוב עלי ביותר היה שירי ילדים מאת אנדה עמיר פינקרפלד. אני זוכרת שחשבתי לעצמי שסוף סוף מקריאים לי שירים שגורמים לי לצחוק בקול רם ,בעיקר אחרי ההקראות האינסופיות של שיריה העצובים של המשוררת מרים ילן שטקליס. יותר מכל זכור לי השיר 'דוד ירח בשמים '(גם למדתי לשיר אותו)

דּוֹד יָרֵחַ בַּשָּׁמַיִם
לֹא עוֹצֵם אֶת הָעֵינַיִם
כָּל הַלַּיְלָה לֹא יָשֵׁן
בַּמִּקְטֶרֶת מְעַשֵּׁן

וְהֶעָשָׁן עָף לוֹ עָף
לַכּוֹכָבִים אֶל תּוֹךְ הָאַף
הַכּוֹכָבִים מִתְרַגְּשִים
כָּל הַלַּיְלָה מִתְעַטְּשִׁים
עַטְשִׁי... עַטְשִׁי...

כשלימדתי את עצמי קרוא וכתוב, בגיל ארבע וחצי, לא יכולתי להניח לספרים. למרות חוסר הנימוס שבדבר הרשו לי לקרוא בזמן הארוחה .ולכן ספרי ילדותי מוכתמים מאוד.
ישנם שני ספרים שאליהם חזרתי שוב ושוב.
הראשון היה טיל אולנשפיגל, ספוריו של תעלולן מובהק, שחמד לו לצון על חשבון בני זמנו.
כשבגרתי, הבנתי כי זוהי גירסה לילדים ובעצם קיים ספר עב כרס למבוגרים שקשה לקריאה בגלל שפתו הארכאית. הספר השני היה באין משפחה מאת הסופר הקטור מלו, הספר הראשון שהחלפתי בספרייה, כשהייתי בת שש. אמי המליצה לי עליו וזה היה הספר הכי עצוב שקראתי. הספר כתוב בגוף ראשון ומגולל סיפור חיים של נער אסופי בשם רמי. האסופי נודד ברחבי שווייץ ואנגליה וגם צרפת ומסעו רווי תלאות וסבל, אך מתגלה בו חום אנושי רב.

בתיה קולטון

----------------------------------------------------------

סופרת ילדים החביבה עלי
אנדה עמיר פינקרפלד

נולדתי בגליציה, בעיירה קטנה לא רחוק מן העיר לבוב. אז, כאשר נולדתי, היה אזור זה שייך
לפולין, וכאשר למדתי לקרוא קראתי פולנית. כמו כול הילדים בגילי ידעתי את שיר הקטר Lokomotywa)) של יוליאן טובים בעל פה, מיררתי בבכי 'על הגמדים והיתומה מריסיה' למריה קונופניצקה, ושיחקתי את פיצפונת על גשר הנהר סטריפה שהיה סמוך לביתנו, אך מקום מיוחד היה בביתנו למשוררת אנדה פינקרפלד.
אמי, שהייתה רוקחת במקצועה, למדה בלבוב בפקולטה למדעי הטבע, כנראה יחד עם אנדה. אימי הייתה כשלוש שנים צעירה ממנה, אך התלמידים היהודים באוניברסיטה של לבוב היו מעטים מאד והכירו זה את זה. גם אימא כמו אנדה, הייתה חניכת השומר הצעיר וכמוה השתוקקה לעלות לארץ ישראל. כאשר אנדה פרסמה בהוצאה עצמית, את קובץ שיריה הראשון, בפולנית, (Anda Pinkerfeldowna, Piesnie Zycia, Lwow, Nakladem Autorki, 1921 ), 'שירי חיים'.אימא קנתה את הקובץ והייתה קוראת בו ומתפעלת. קובץ דומה במראהו לזה שהיה בביתנו נמצא גם היום בספריה הלאומית. ועוד היה בביתנו גם ספרון צנום כתוב עברית, בהוצאת הקרן הקיימת, שגם אותו מצאתי בספריה הלאומית - 'גרגר לקרן הקיימת'. ספרון זה ודאי הובא על ידי אבא, שהיה פעיל באיסוף תרומות למען הקרן הקיימת. הוא ניתן 'בתור אות הצטיינות בעד עבודה מסורה לטובת הקרן הקיימת לישראל'. בזמן הזה הייתה העברית שבפי דלה מכדי שאוכל להבינו בעצמי. אבל באותה שנה, ערב פרוץ מלחמת עולם השנייה, אבא קנה לי ספר סיפורים של אנדה פינקרפלד – עמיר.
אני זוכרת במיוחד סיפור אחד מתוכו, ספור על פירות ט'ו בשבט המוצגים בחלון ראווה של חנות, בעיר
בפולין (לבוב). חג האילנות מתקרב וילדה אחת קטנה (כמוני), עומדת מול חלון הראווה ומביטה בפירות ה'אקזוטיים'. מונחים שם זה לצד זה, חרובים, תאנים, תמרים, בננות ותפוזים. בחוץ עדיין קר מאד, אבל שמש אביבית ממיסה את גלידי הקרח התלויים מעל לחלון וטיפות קרות מרטיבות את בגדי הילדה, אך היא לא זזה ממקומה כי הפירות, ראה זה פלא! מספרים לה על ארץ ישראל.
כאשר פרצה המלחמה ב-1939 נעשה ספרה של אנדה לספרי האהוב. קראתי בו מאות פעמים ובכל פעם מצאתי בו 'טעם' נוסף. כל כך רציתי להיות בארץ החמה, היפה, הנותנת פירות כה נפלאים. כן, רציתי גם לטעום מן הפירות הנדירים האלה, שאת טעמם כבר לא זכרתי. רציתי לחיות בקיבוץ או במושב, במקום חם שאין בו שלגים ואין בו מלחמה. כאשר התחילו ההפצצות ועזבנו את הבית כדי להסתתר במקום בטוח, היה ספרה של אנדה הדבר היחיד שלקחתי איתי. שכבנו על רצפת בית הספר הכפרי שאליו ברחנו, ואני קראתי שוב את הסיפור על פירות ארץ ישראל. פתאום נזכרתי במאורע מלפני שלוש שנים כאשר הייתי ממש תינוקת. זכרתי כיצד התעוררתי לקול צעקותיהם של הורי. הם רבו ביניהם. נבהלתי מאד. פתאום שמעתי את קולו של אבי: 'שם בפלסטינה לא תהיה לך עוזרת' כך הוא צעק. אז לא הבנתי את כל המילים, רק את המילה 'עוזרת'. ' אה... העוזרת' חשבתי 'אלה עניינים של הגדולים, זה לא נוגע לי' ושוב נרדמתי. עכשיו בזמן ההפצצה, כילדה גדולה בת שמונה, הבנתי שהמריבה בין אבא לאימא הייתה גורלית גם מבחינתי. אימא רצתה לעלות ארצה, כמו אנדה. אבא חשש. נשארנו בפולין...והשאר היסטוריה.
למזלי שרדתי, ואחרי השואה עליתי לארץ ישראל. עוד כעולה חדשה בבית הספר החקלאי 'עיינות', סיפרתי למורי האהוב חיים גולדברג, על אהבתי לסיפורה של אנדה פינקרפלד. חיים, גם הוא בן גליציה התלהב. 'אנדה עמיר פינקרפלד היא סופרת ילדים מצוינת, שיריה מלאי דמיון' אמר. חיים השאיל לי את קובץ 'שירי ילדים ' של אנדה והפעם ידעתי עברית ויכולתי להבין כל מילה.
גיליתי את אנדה בעלת הדמיון, הרואה 'על ענן כביש\ רץ ענן חמור,\ ועליו איש \ מנגן כינור. \ פתאום נושבת רוח, \ מחמור נשאר רק צל. \ האיש כולו נפוח \ ובידו מקל-\ ואחר רגע קל \ הכול עבר, חסל.'
קראתי בהתפעלות, על התחרות בין קרני השמש ודניאל ורות, על דוד ירח המעשן מקטרת והכוכבים המתעטשים ועל הבית הקשור לענן.
כאשר הייתי למורה ואם, למדתי להתפעל גם מן החריזה הקלה והמתנגנת של אנדה, מן המוזיקליות של שיריה שרבים מהם הולחנו והושרו בבית, בגני ילדים ובבית הספר. 'הסירים על הקיר' שהתחילו לשיר, ה'קיפוד שרצה לרקוד', האנקור שקפץ על הגדר, וזכה ללחן יפהפה, והקנון הנפלא עם המילים 'בקול רעש ושאון'. שיריה של אנדה נתנו השראה גם לציורים החמודים של המאיירת איזה ולציורים יותר מתוחכמים של גוטמן... ואני ממשיכה לספר אותם מספר שחוק וממורט גם לנכדי ולניני.
אולי קיים הספר הפולני ההוא אצל מישהו בבוידם? אם כן, אשמח לקרוא בו גם היום.

סבינה שבייד