מיריק שניר

זכורים לי ספרים רבים שאהבתי בילדותי,
אך מסיבה שאינה לגמרי נהירה לי הראשון שעלה בדעתי כשהתבקשתי לכתוב, הוא 'פתחו את השער' של קדיה מולודובסקי ובתוכו השיר: 'דינה סינית', על כן אתייחס אליו. כילדה ריגשה והתמיהה אותי העובדה שקדיה גילתה את השאיפה הנסתרת, והכל-כך לא רגילה שלי, לזכות בעיניים צרות, כמו של סינית. איך היא ידעה?! הייתי עומדת ליד המראה ומותחת את זוויות העיניים כדי להראות סינית ובעצם קיוויתי שאולי מרוב שאמתח אותן הן 'יתרגלו' ויישארו ככה... ואולי אם אתגלגל מצחוק כמו דינה זה יצליח לי.
במחשבה מפוכחת לא ברור לי מה קדם למה, הסיפור לשאיפה, או השאיפה לסיפור – ברור רק שקדיה קלעה.
מצמרר לחשוב שבעת שנכתב אותו סיפור חביב ומשועשע של קדיה, על ילדה יהודיה קטנה, עם עיניים סיניות, היטלר מפיץ את תורת הגזע שלו, ושליחיו מלמדים ילדים בגילה בבתי הספר להבדיל בין המראה הרצוי הארי – לבין המראה היהודי, הצועני, הסיני. ואיזו העזה ואיזו התרסה היא מצידה של קדיה לכתוב סיפור כזה, גם אל תוך התרבות היהודית המסוגרת, של אתה בחרתנו.
לפני שנתיים הגעתי לראשונה לסין. כאשר סיפרתי למתורגמנית הנאה ומלוכסנת העיניים שלוותה אותנו, על חלומי בילדות שיהיו לי עיניים צרות כמו שלה. היא נדהמה ולא הבינה איך יתכן שזה יפה בעיניי. בהמשך השיחה קלטתי שהיא וחברותיה מתביישות בעיניהן הצרות. דמיינתי את הילדות הסיניות עומדות ליד המראה ומגדילות את העיניים בתקווה שהן 'יתרגלו' וישארו ככה... היא סיפרה לי שבבגרותן, יותר ויותר נשים סיניות מגדילות את עיניהן בניתוח. בהמשך אותו טיול, שאלה אותי חנוונית באיזור כפרי, איך אני מתלתלת את השיער שלי? עניתי לה שזה טבעי, והוספתי בחיוך, שאני הייתי רוצה מאוד לדעת איך היא מצרה את העיניים שלה... זה לא הצחיק אותה, היא באמת התקשתה להאמין שמישהו יכול לחשוק בעיניים כאלה. אילו יכולתי הייתי מצטטת להם מתרגומו החכם של אלתרמן את הדברים ששמה קדיה בפי הרופא העליז שבודק את דינה:
'סוף-סוף אחת היא, ילדתי,
אם עגולות הן העיניים או צרות.
הנה חיים להם בסין מיליוני סינאים ממוצמצי עיניים,
כולם בריאים וחכמים ותענוג לראות.'

כך, בסין, נזכרתי בדינה סינית ובקדיה מולודובסקי, הסופרת המופלאה, ושם היא אפילו עוד יותר מצאה חן בעיניי, תרתי משמע.

מיריק שניר