דני קרמן
מאת: לאה גולדברג
הרהורים בעקבות ידידי מרחוב ארנון
או: אגטה כריסטי של ילדותי
איורים: רנצו לואיזדא
הוצאת ספרית פועלים
לפני שנים אחדות התלוויתי לחבר שרצה לקנות דירה ברחוב ארנון בתל-אביב. איש לא היה בדירה אליה הגענו וצלצלנו בפעמון הדלת של השכנים. בשיחה שגלגלנו עם השכנה בת גילי בערך (בשנות ה-60 המוקדמות שלה) סיפרתי לה כמה טעון אצלי השם 'רחוב ארנון' בגלל הספר הנפלא של לאה גולדברג. 'אתה אוהב את הספר?' קראה השכנה, 'אז אני היא...' ונקבה בשמה של אחת הילדות, גיבורות הספר האהוב עלי. ממש מולי עמדה אחת הילדות גיבורות ילדותי!
אם הדלת ממול היתה נפתחת ואיש היה מכריז: 'אני הקלברי פִין' או: 'אני נילס הולגרסן' הייתי מקבל את זה כדבר טבעי. ילדי רחוב ארנון היו חברי בילדותי בדיוק כמו נערי רחוב פאל של מילנר וכמו אמיל וגוסטאב של קסטנר. אם אורי ודליה, יונה רנה ורותי קיימים במציאות, הרי שאין עוד לפקפק באמיתותם של הספרים. סיפרתי לאשה את מה שאני עומד לספר לכם:
רחוב ארנון נתקבע במוחי, מוח של ילד בן 9 מהמושבה כרכור, כרחוב הראשי של תל-אביב. אחד מגיבורי ילדותי היה המאייר והסופר נחום גוטמן, ואף שלמיטב ידיעתי נחום לא צייר שום ספר של לאה גולדברג. (לאה שיתפה פעולה בעיקר עם אריה נבון, ואת הספר ידידי מרחוב ארנון צייר אביגדור לואיזדה שהיה מחליף את נחום בדבר-לילדים כשנחום היה בחופשה). אני החלטתי שנחום גוטמן חייב גם הוא לגור ברחוב ארנון, ופעם, כשביקרתי אצל דודתי מנוחה ודודי צבי שגרו ברחוב חובבי ציון 26, שאלתי אותם כבדרך אגב: 'איפה נמצא רחוב ארנון?'
'לא רחוק', אמרו לי ובהזדמנות הראשונה כשבת-דודתי תמר (שתמיד דמיינתי לעצמי שהיא תמר מ'חסמב'ה' רק מפני שלמדה בבי'ס 'תל-נורדאו') לא השגיחה, חמקתי מהבית והלכתי לרחוב ארנון. שם הסתובבתי שעות אחדות וחיפשתי דמות אדם זקור סנטר בחליפת צייד וכובע שעם (או 'כובע פקק' כמו שאבא שלי היה אומר). רק מאוחר יותר התבררו לי הטעויות שלי ונודע לי שנחום לא גר ברחוב ארנון אלא ברחוב אחד-העם וגם שם איננו נוהג ללבוש בגדי צייד, שאולי לבש באפריקה, אבל קרוב לוודאי שרק בספר לונבגוּלוּ מלך זוּלוּ.
אני חושב שהסיפור שדה, שכלול בספר, הוא הסיפור הבלשי היפה ביותר שקראתי, ובמובן זה היתה לאה גולדברג אגטה כריסטי של ילדותי. עד היום אני קורא את ידידי מרחוב ארנון ואם יש משהו שמצער אותי זה שאני לא זוכר אם השכנה היתה דליה או רנה או שמא רותי.
דני קרמן
הרהורים בעקבות ידידי מרחוב ארנון
או: אגטה כריסטי של ילדותי
איורים: רנצו לואיזדא
הוצאת ספרית פועלים
לפני שנים אחדות התלוויתי לחבר שרצה לקנות דירה ברחוב ארנון בתל-אביב. איש לא היה בדירה אליה הגענו וצלצלנו בפעמון הדלת של השכנים. בשיחה שגלגלנו עם השכנה בת גילי בערך (בשנות ה-60 המוקדמות שלה) סיפרתי לה כמה טעון אצלי השם 'רחוב ארנון' בגלל הספר הנפלא של לאה גולדברג. 'אתה אוהב את הספר?' קראה השכנה, 'אז אני היא...' ונקבה בשמה של אחת הילדות, גיבורות הספר האהוב עלי. ממש מולי עמדה אחת הילדות גיבורות ילדותי!
אם הדלת ממול היתה נפתחת ואיש היה מכריז: 'אני הקלברי פִין' או: 'אני נילס הולגרסן' הייתי מקבל את זה כדבר טבעי. ילדי רחוב ארנון היו חברי בילדותי בדיוק כמו נערי רחוב פאל של מילנר וכמו אמיל וגוסטאב של קסטנר. אם אורי ודליה, יונה רנה ורותי קיימים במציאות, הרי שאין עוד לפקפק באמיתותם של הספרים. סיפרתי לאשה את מה שאני עומד לספר לכם:
רחוב ארנון נתקבע במוחי, מוח של ילד בן 9 מהמושבה כרכור, כרחוב הראשי של תל-אביב. אחד מגיבורי ילדותי היה המאייר והסופר נחום גוטמן, ואף שלמיטב ידיעתי נחום לא צייר שום ספר של לאה גולדברג. (לאה שיתפה פעולה בעיקר עם אריה נבון, ואת הספר ידידי מרחוב ארנון צייר אביגדור לואיזדה שהיה מחליף את נחום בדבר-לילדים כשנחום היה בחופשה). אני החלטתי שנחום גוטמן חייב גם הוא לגור ברחוב ארנון, ופעם, כשביקרתי אצל דודתי מנוחה ודודי צבי שגרו ברחוב חובבי ציון 26, שאלתי אותם כבדרך אגב: 'איפה נמצא רחוב ארנון?'
'לא רחוק', אמרו לי ובהזדמנות הראשונה כשבת-דודתי תמר (שתמיד דמיינתי לעצמי שהיא תמר מ'חסמב'ה' רק מפני שלמדה בבי'ס 'תל-נורדאו') לא השגיחה, חמקתי מהבית והלכתי לרחוב ארנון. שם הסתובבתי שעות אחדות וחיפשתי דמות אדם זקור סנטר בחליפת צייד וכובע שעם (או 'כובע פקק' כמו שאבא שלי היה אומר). רק מאוחר יותר התבררו לי הטעויות שלי ונודע לי שנחום לא גר ברחוב ארנון אלא ברחוב אחד-העם וגם שם איננו נוהג ללבוש בגדי צייד, שאולי לבש באפריקה, אבל קרוב לוודאי שרק בספר לונבגוּלוּ מלך זוּלוּ.
אני חושב שהסיפור שדה, שכלול בספר, הוא הסיפור הבלשי היפה ביותר שקראתי, ובמובן זה היתה לאה גולדברג אגטה כריסטי של ילדותי. עד היום אני קורא את ידידי מרחוב ארנון ואם יש משהו שמצער אותי זה שאני לא זוכר אם השכנה היתה דליה או רנה או שמא רותי.
דני קרמן