שלומית כהן אסיף
מאת: פרנק בָּאוּם
הנעליים של דורותי
אני עושה אן-דן-דינו בין ספרי הילדות שלי. זו לא היתה ספריה,זה היה מדף: 'פתחו את השער' של קדיה, 'פרחי בר' של זאב, 'שירים ופזמונות לילדים' של ביאליק. ולמי שיש ספריה קטנה,קורא כל ספר אינספור פעמים, וממילא לומד אותו בעל-פה וגם מצלם בעיניו את האיורים ומתיידד איתם. ולמי שיש אבא שאוהב לקרוא שירה בקול,צורב בתודעה את השירים ואת הקול של אבא. אבא אהב לקרוא לי שירים {לאבא היה קול ערב, מגיל בר מצווה היה שליח ציבור בבית הכנסת.} אהבתי את 'הילדה איילת', את 'לטאות' ואת 'מעבר לים'. לא פעם המצאנו מנגינה, כי השיר ביקש זאת. לפעמים הסתפקנו בלחן של נרדי.
גם היום, כשאני מחפשת את הקול של אבא המנוח, אני קוראת לעצמי בקול את השירים שקרא לי. ואני נשבעת: אני שומעת את הקול שלו מתוך השירים, ניגון של אבא מתוך אותה בועה מוסיקלית שאהבתי להתחבא בה,בועת שירים שהפכה משך הזמן להיות המהות המצטברת שלי, וחלק ממפת הוורידים שלי. וכמובן, ממחילות הזכרון ומהיקף המחשבה. הטעם שלי לא השתבח עם השנים, מה שאהבתי אז, אני אוהבת גם היום.אני עדיין חושבת ש'מעבר לים' של ביאליק הוא אחד השירים הטובים שקראתי. תמיד בכיתי בשיר הזה. אולי חששתי לגורלן של הצפורים,שתלכנה לאיבוד ולא תמצאנה את הדרך הרחוקה מעבר לים?
האיורים של נחום גוטמן לספרו של ביאליק הילכו עלי קסם. היום אני יודעת שלדבר הזה קוראים תום ופשטות.לימים, כשגדלתי ופרסמתי שירים ב'דבר לילדים' בצד שמי היה כתוב שחור על גבי לבן: אייר: נחום גוטמן. כשהכרתי את גוטמן {הזקן...} והודיתי לו בהתרגשות על האיורים,הוא חייך: 'אני כבר לא מאייר שירים. במערכת 'דבר לילדים' יש קופסת נעליים, שם שמורים ציורים שלי. כשיש שיר על צפור, נדנדה או עץ, העורך מעטר אותם באיורים השמורים בקופסת הנעליים.' וכך, הציפור המוכרת מן השיר של ביאליק, מספר הילדות שלי, עשתה את דרכה לשיר שלי.
אני מתקשה לספר על ספריית הנפש שלי, בלי להזכיר את הילדה דורותי, גיבורת הילדות שלי. בגיל 10 התחפשתי לדורותי, זו שעפה אל ארץ עוץ וזוכה לנעליים מעופפות {'הקוסם מארץ עוץ' ל. פרנק באום}. כשחזרה הביתה, מן המסע עמדה יחפה ולרגליה רק גרביים.
ואני קוראת את הספר הזה, פעם קוראת ופעם קוראים לי, ושואלת ללא הרף: 'לאן נעלמו הנעליים של דורותי?' ואני מבטיחה לעצמי: 'כשאגדל אצא לחפש את הנעליים האלה. ואם לא אמצא זוג נעליים, אסתפק בנעל אחת,ואם לא אמצא נעל, אסתפק בשרוך או באבזם קטנטן.' עד היום אני מחפשת את הנעליים האלה, ונדמה לי שאף פעם לא אפסיק לחפש.
שלומית כהן אסיף
הנעליים של דורותי
אני עושה אן-דן-דינו בין ספרי הילדות שלי. זו לא היתה ספריה,זה היה מדף: 'פתחו את השער' של קדיה, 'פרחי בר' של זאב, 'שירים ופזמונות לילדים' של ביאליק. ולמי שיש ספריה קטנה,קורא כל ספר אינספור פעמים, וממילא לומד אותו בעל-פה וגם מצלם בעיניו את האיורים ומתיידד איתם. ולמי שיש אבא שאוהב לקרוא שירה בקול,צורב בתודעה את השירים ואת הקול של אבא. אבא אהב לקרוא לי שירים {לאבא היה קול ערב, מגיל בר מצווה היה שליח ציבור בבית הכנסת.} אהבתי את 'הילדה איילת', את 'לטאות' ואת 'מעבר לים'. לא פעם המצאנו מנגינה, כי השיר ביקש זאת. לפעמים הסתפקנו בלחן של נרדי.
גם היום, כשאני מחפשת את הקול של אבא המנוח, אני קוראת לעצמי בקול את השירים שקרא לי. ואני נשבעת: אני שומעת את הקול שלו מתוך השירים, ניגון של אבא מתוך אותה בועה מוסיקלית שאהבתי להתחבא בה,בועת שירים שהפכה משך הזמן להיות המהות המצטברת שלי, וחלק ממפת הוורידים שלי. וכמובן, ממחילות הזכרון ומהיקף המחשבה. הטעם שלי לא השתבח עם השנים, מה שאהבתי אז, אני אוהבת גם היום.אני עדיין חושבת ש'מעבר לים' של ביאליק הוא אחד השירים הטובים שקראתי. תמיד בכיתי בשיר הזה. אולי חששתי לגורלן של הצפורים,שתלכנה לאיבוד ולא תמצאנה את הדרך הרחוקה מעבר לים?
האיורים של נחום גוטמן לספרו של ביאליק הילכו עלי קסם. היום אני יודעת שלדבר הזה קוראים תום ופשטות.לימים, כשגדלתי ופרסמתי שירים ב'דבר לילדים' בצד שמי היה כתוב שחור על גבי לבן: אייר: נחום גוטמן. כשהכרתי את גוטמן {הזקן...} והודיתי לו בהתרגשות על האיורים,הוא חייך: 'אני כבר לא מאייר שירים. במערכת 'דבר לילדים' יש קופסת נעליים, שם שמורים ציורים שלי. כשיש שיר על צפור, נדנדה או עץ, העורך מעטר אותם באיורים השמורים בקופסת הנעליים.' וכך, הציפור המוכרת מן השיר של ביאליק, מספר הילדות שלי, עשתה את דרכה לשיר שלי.
אני מתקשה לספר על ספריית הנפש שלי, בלי להזכיר את הילדה דורותי, גיבורת הילדות שלי. בגיל 10 התחפשתי לדורותי, זו שעפה אל ארץ עוץ וזוכה לנעליים מעופפות {'הקוסם מארץ עוץ' ל. פרנק באום}. כשחזרה הביתה, מן המסע עמדה יחפה ולרגליה רק גרביים.
ואני קוראת את הספר הזה, פעם קוראת ופעם קוראים לי, ושואלת ללא הרף: 'לאן נעלמו הנעליים של דורותי?' ואני מבטיחה לעצמי: 'כשאגדל אצא לחפש את הנעליים האלה. ואם לא אמצא זוג נעליים, אסתפק בנעל אחת,ואם לא אמצא נעל, אסתפק בשרוך או באבזם קטנטן.' עד היום אני מחפשת את הנעליים האלה, ונדמה לי שאף פעם לא אפסיק לחפש.
שלומית כהן אסיף