מאת: פֶרֶנץ מולנר

אחד הספרים שריגשו אותי בימי ילדותי ואולי גם השפיעו על כתיבתי בעתיד היה, איך לא, ספרו של פרנץ מולנאר 'מחניים'. לבי יצא אל נמצ'ק הקטן החייל היחיד בחבורה שבה כולם מפקדים חוץ ממנו. איזו חבורה ואיזו משימה אידיוטית יש לה בחיים - איסוף קיט, או טפל, נדמה לי שכך קוראים בספר לאותו חומר רך שמצמיד את זכוכית החלונות למסגרת.השילוב הזה של הומור ועצב הוא שמלווה אותי עד היום. אני לא יודע אם ביודעין או שלא ביודעין דומה ספרי הראשון 'חבורה שכזאת' לספר 'מחניים' וכמובן, מי שדומה בעיקר הוא הגיבור שלי, יוסיניו, שכמו נמצ'ק, גם הוא נופל קורבן לתעלולי החבורה וגם הוא, כשכבר מתקבל וזוכה להערכה, מוצא את מותו. את הספר גיליתי בכיתה ד' כאשר נכנס לכיתה מורה מחליף וקרא את הפרק הראשון. עוד באותו יום רצתי לספריה וכשמצאתי את הספר, כבר לא הרפיתי ממנו ומספר ההמשך 'איזהו גיבור' עד שגמרתי לקרוא אותם ואחר כך הייתי עצוב שבוע ולא ידעתי על מי לכעוס, אם על הסופר או על הרופאים שלא יכלו להציל את נמצ'ק מהצטננות פשוטה בגלל טבילה במים קרים. מה שהכי מצער אותי הוא שהילדים שלי ולא רק שלי לא מכירים את הספר ואין להם מושג מי זה נמצ'ק ובכלל מה אני רוצה מהחיים שלהם.

פוצ'ו