אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
 

שהם סמיט

מאת: אסטריד לינדגרן

את 'גילגי' הכרתי בגיל שבע לערך. אמי , שידעה בדיוק אילו סיפורים ילדיה אוהבים, קנתה את הספר וקראה אותו בהמשכים, לי ולאחי הקטן. מיד כשסיימנו, קראתי אותו בעצמי, ומאז שבתי וקראתי בו שוב ושוב בהתלהבות. גילגי היתה בשבילי דמות מופת ומושא לחיקוי. מבחינות אחדות דמיתי לה: גם אני הייתי ילדה-בן שמטפסת על עצים, אוספת עכבישים ומחפשת לעצמה צרות. הייתי חזקה, למדתי ג'ודו ואהבתי תעלולים, אבל איפה אני ואיפה גילגי? הילדה הזאת, יתומה בת תשע, גרה לבדה (עם סוס וקוף) הניפה באוויר סוסים ושוטרים, בישלה לעצמה מאכלים מלהיבים ולא מזינים וניקתה את ביתה המבולגן, בעזרת המצאה משלה - רולר-בליידס' מברשות. כששאלו אותה שאלות, תמיד היו לה תשובות שנונות וביטויים מצחיקים. עד היום אני אומרת 'פוח-הלקל', שהוא, בשפתה של גילגי, לוח הכפל.
דבר נוסף שאהבתי אצל גילגי היה היותה גוזמאית, כלומר, ממציאנית של סיפורים בדיוניים ( על אנשים שהולכים עם ביצים על הראש) שאותם היתה מספרת לחברים החנונים שלה, טומי ואניקה. מגילגי למדתי לשחק במשחק המלהיב 'לא לגעת ברצפה' (שהביא אותי, יום אחד, לקפוץ מן הארון ולשבור את לוח הדיקט שמתחת למזרון מיטתי) ולהיות 'חפשנית' ( ביתי מלא רהיטים וחפצים שאספתי ברחוב).
גילגי היתה כולה שלי עד שהפכה - ביום שחור אחד - לסדרת טלוויזיה פופולרית. פתאום היתה לא רק שלי אלא גם של הרבה ילדים, פתאום, בגלל בעיית דיבוב לעברית (הסבירה לי אמי) קראו לה 'בילבי'. לא הפסקתי לנדנד לחברי, לתקן אותם: 'לא בילבי, גילגי! ובשוודית', הוספתי והסברתי, 'בכלל קוראים לה פיפי'. ההרפתקאות של בילבי מהטלוויזיה לא היו מרתקות ומצחיקות כמו אלה של גילגי שלי.
לפני שנים אחדות קראתי את הספר לילדיי ופתאום צצו אצלי מחשבות חדשות על גילגי. פתאום הפריע לי שהיא תמיד כל-כך חזקה ועליזה, שאין לה שום חולשות , שהיא לא מתגעגעת לאמה המתה או לאביה רב החובל. היום אני מזדהה יותר עם דמויות שיש להן גם חולשות. גילגי היתה סופר-גירל. עד גיל מסוים – גם אני.

שהם סמיט