נולדתי בחיפה בשנת תר'ץ, 1929, להורי,חיה ולוי הורביץ, מאנשי העלייה השלישית. אבא, איש ספר, עבד בביח'ר 'שמן' ולכן עברנו לגור בבית החרושת, במבנה שהיום הוא מוזיאון השמנים, אשר נמצא במרחק כ20 מטר מהים, מקום חלומי לגדול בו. בשנת 1947, כשגמרתי ללמוד, התגייסתי לפלמ'ח במסגרת הכשרת 'הנוער העובד'. כשפרצו קרבות מלחמת השחרור והפלמ'ח התארגן בגדודים, היינו בגדוד הראשון, בחטיבת 'יפתח' . אחרי המלחמה החלטתי שאני רוצה להיות טבחית בקיבוץ שנקים, ויצאתי ללמוד בישול. עלינו להתיישבות בעמק האלה בשנת 1949 וניתן לנו השם 'נתיב הל'ה'.
שנים עבדתי כטבחית, ועד היום אני אוהבת את זה. (לשגע קיבוץ שלם עם עוף ביין בליל- שבת, אבל גם בימות החול…). במקביל עסקתי גם ב'תרבות'. בקיבוץ יש תמיד ביקוש לידיים טובות: לכתוב מודעות, לקשט לחג, להוציא עלון וכו'. כיוון שאני לא מהבועטים, עשיתי (אפילו בהתלהבות) את הדרוש.
תוך כדי עשייה מתרגלים את היד, ומגיעים ליכולת לבצע כל מה שעולה בדמיון הכי פרוע. לצייר ספרים התחלתי כשחברי התחילו לכתוב ספרים. הראשון הוא פוצ'ו ,שהיה איתנו בפלמ'ח ובשנים הראשונות שלנו גם בקיבוץ, בו כתב את ספר הביכורים שלו , חבורה שכזאת, שבעיני שייך לקלאסיקה של מלחמת השחרור. אחרי פוצ'ו בא פוסה (עמוס בר) וכשהספרים נראו בחנויות , פנו אלי סופרים נוספים.
עם השנים הפכתי את האיור לענף בקיבוץ. עד היום אני חברה בקיבוץ 'נתיב-הל'ה,, שעם כל הטוב והקשה שבו, עדיין הוא נראה לי כברירת חיים מרתקים ובעלי משמעות , שהמתעניין במין האנושי לעולם לא ישתעמם בה.

אראלה מתה בחודש אדר, תשנ'ד, 1994, זמן קצר אחרי שכתבה את השורות האלה.