מינה איתן

אני עליתי לארץ פעמיים. פעם אחת בבטן אמי ופעם שניה בגיגית של פח. העלייה הראשונה הסתיימה באכזבה. הבריטים לכדו את אניית 'תיאודור הרצל'  שלנו ושילחו לקפריסין את אלפיים המעפילים שהביאה. ביניהם היו גם  אבי ואמי. כך, בלית ברירה,  נולדתי בקפריסין .. אלו היו הימים בהם הבריטים שלטו בארץ ומי שהגיע ארצה ללא אישור כניסה, כמונו, גורש לאחת ממושבות הבריטים. האי קפריסין  היה אחת מהן.

בכ'ח בנובמבר 1947, יום לפני ההצבעה באו'ם על הקמת המדינה, הגיעה לנמל חיפה 'אניית התינוקות' ,עליה 600 תינוקות ואני ביניהם. תנאי החיים הקשים ששררו במחנה המעצר בקפריסין  זרזו בעבורנו את מתן אשרות הכניסה. במחנה ייצרו בזריזות גיגיות פח שישמשו את התינוקות בעת ההפלגה. וכך  עליתי ארצה בגיגית פח מלכותית שהורי נשאו בידיהם.

את חמש שנותיי הראשונות  עשיתי בקבוץ בית השיטה. המשפחה התרחבה וכבר היינו שלושה אחים. אחרי חמש שנים יצאנו מהקיבוץ. אימא לא יכלה להשלים עם הכללים הנוקשים שקבע החינוך המשותף. הקשה שבהם היה הלינה המשותפת. 'מינה'לה', כך חזרה וספרה, 'עשתה כל לילה עניינים כדי לדחות את ההשכבה בבית הילדים. רצתה להישאר  בחדר ההורים'.

כך הגענו לקריית שלום,  פרוור של תל אביב. חיים חדשים התחילו. חיים עם אמא שזמינה בכל עת, עם  אבא , מר שליטא הנכבד , סגן המנהל בבית ספר 'רמז', שני אחים קטנים ודירה בת שני חדרים. אמא טרחה בבית מן הבוקר עד הלילה ואבא יצא מידי בוקר מגוהץ ורציני לבית הספר. אחר הצהריים נתן שיעורים פרטיים , ובערב נסע ללמד בבית ספר מקצועי . הימים היו ימי הצנע והמזון ניתן בקיצוב, אבל הגינה של אבא ולול התרנגולות, שסיפק ביצים טריות מידי בוקר, הקלו עלינו מאוד.  היה שם מגרש,  אי קסום בלב השכונה שהמה ילדים משעות אחר הצהרים עד שירד הערב. גם אני ביליתי שם. החלפתי 'זהבים' ו'פרסים' , קפצתי בחבל. הקפצתי 'חמש אבנים' על גב כף היד ובעטתי באבן ב'קלאס'.  והיה חוג בלט שהתקיים בצריף ההתעמלות של בית הספר.  שם, בבגד ריקוד שחור ושיער אסוף ל'זנב סוס', חוויתי שעות מאושרות עם לילית המורה לבלט, עם התוף, עם שמלות הקלוש מאמריקה, ועם תלתל העשן הענוג שהסתלסל מן הסיגריה שלה.

אחרי שבע שנים עברנו לחולון. המפגש הראשון עם העיר על מרחבי החולות שלה ובית הספר הזר הרועש והצפוף , היה מרתיע. אבל שם , בשנות נעוריי, גיליתי את התנועה. הצטרפתי לתנועת הנוער העובד והלומד ואחרי שנה כבר הייתי 'שרופה'. כך כינו אז את הפעילים הנאמנים. הייתי מדריכה צעירה. כתבתי וביימתי מופעים לערבים החברתיים ונהניתי להופיע על הבמה. בשנים אלה גיליתי את התענוג שבכתיבה, במשחק ובבימוי. את השירות בנח'ל עשיתי כמדריכה שליחה בתנועת הנוער העובד והלומד ובסיום תקופה זו נישאתי לאמנון והייתי לחברת קיבוץ חמדיה.

פרק חדש התחיל בחיי. לימודים באוניברסיטה. תואר אחד. תואר שני. אמא. מורה. שחקנית. במאית ומחזאית הבית בקיבוץ. בשנים אלו יצאו לאור  ארבעת ספריי  'עיניים קטנות בארץ גדולה' , 'חלומו של מולה' 'אורח מפינת החי' ו'כשחמדיה הייתה קטנה' וסיפורים ושירים משלי הופיעו בעיתוני הילדים 'פילון', 'הארץ שלנו' ו'דואר היום' .  

אחרי עשרים שנה בקיבוץ עברה משפחתנו להתגורר בכפר הנוער 'הדסים'.  שנים מאושרות עברו עלי בבית הספר שבכפר . לימדתי  ספרות תיאטרון וקולנוע,  ובשעות הפנאי המועטות נולדו לי  שלושה ספרים: 'למה רק לנו אין שלג' 'זהירות קיץ' ו'נעשה ממך גבר'.

בתום עשרים ושלוש שנה בהדסים פרשתי לגמלאות. מאז אני מתנדבת בבתי ספר יסודיים ומקיימת סדנאות קריאה וכתיבה יוצרת. במקביל אני משעשעת את  נכדיי , וחובקת שני ספרים חדשים: 'שלום ותקווה חברים' ו'להחזיר את זאב.'