אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

עדנה קרמר : מאחורי הספרים

    

מאחורי 'אולי כשתגדל' מסתתרת כמיהתי הגדולה כילדה לחיית מחמד. אילוצים שמנעו ממני להגשים אותה, גרמו לי לנסות לגדל בכוחות עצמי חתול רחוב. כמיהה זו, שמאפיינת ילדים רבים, הופיעה לראשונה בספרי הראשון בשיר 'רציתי כלב' המתאר עימות בין ילדה שרוצה כלב משלה לאביה המסרב לתחינותיה. מאוחר יותר פגשתי את הכמיהה הזאת גם אצל ילדיי ונכדיי שחוו אותה כל אחד בדרכו. ומכאן צמח הסיפור.

'תמר הנסיכה ואדמון האביר' מספר על תקרית מימי ילדותי בה רכבתי עם אבי לעבודתו בבארות המים. התעקשתי להישאר לבדי על גב הסוס האהוב עלי ולהמשיך לרקום את דמיונותיי. לפתע פתח הסוס בדהרה, הושלכתי מעל גבו ונחבלתי. הסיפור מתאר את תחושת העלבון העמוק שחשתי בשל בגידתו של הסוס שאהבתי ואת תהליך ההתפייסות. שנים רבות סיפרתי את הסיפור בעל פה לילדיי ונכדיי עד שהחלטתי להעלות אותו על הכתב.

הסיפור 'נחש זהב מכושף' הוא חוויית ילדות אמיתית, בה התפתיתי לגנוב מסבתי האהובה פמוט בדמות נחש, שקסם לי מאד. אמי תפסה אותי בקלקלתי והיו לי ייסורי מצפון קשים. בניתי את הסיפור במתכונת של סיפור מסגרת המתאימה לסיפור זיכרון: פתחתי בהווה, בתיאור הפמוט שניצב היום בחדרי וטמונים בו זיכרונות. גלשתי אל העבר עם סיפור פרשת הגניבה ובסוף חזרתי להווה, לספר איך לאחר שנים רבות הגיע אלי הפמוט ומה הוא היום בשבילי.  

הסיפור 'מבחן אומץ' מבוסס על מקרה אמיתי של קליטת ילד חוץ בקבוצה שלי. הוא היה שונה מאתנו בצבע עורו ובמבטאו וחבורת בנים התנכלה לו ללא הפסק. לא יכולתי לשאת את הדבר ונקלעתי להתמודדות מול לחץ חברתי: האם לחבור אליו, לבוא לעזרתו ולהיות מוחרמת? כשהבנים שולחים אותו בלילה לבדו למקום מרוחק באמתלה של מבחן אומץ, זה מעמיד גם אותי במבחן אומץ: האם עלי 'להלשין' כדי למנוע את המעשה חסר האחריות? הנקלט עמד במבחן האומץ ואני – לא... המציאות של קשיי קליטה גם היום הביאה אותי לכתוב את הסיפור.

ההשראה ל'מה תאכל האגודל', ספר שירי האצבעות, מתחילה בשיר אצבעות ביידיש שלימדה אותי סבתא שלי בילדותי ובשיר משחק ברוסית שלימדה אותי אמי. הייתי מדקלמת אותם לילדי הגן. המקצב, החריזה והמשחק עזרו לי ללמוד אותם בעל פה בשפה זרה. כבר אז המצאתי לעצמי משחקי אצבעות שעזרו לי לשרוד את שנת הצהריים המחייבת: 'להסתובב לקיר ולישון!' את הפקודה להסתובב לקיר נאלצתי למלא, אבל במקום לישון, גיליתי שעם אצבעות ניתן לשחק ממש כמו עם ילדים.

בספר 'דרקולי של דותן' הילד אוסף שבלולים (קונכיות ריקות) צובע אותם ונותן להם שמות. כך עשיתי בילדותי. על מדף בשולחן הכתיבה של הוריי היה לי אוסף כזה. גם הידיד הדמיוני העוזר לדותן בעת צרה צמח מדרקולי שלי בילדותי. רק בבגרותי גיליתי שבשם 'דרקולי' מסתתרות המילים 'רק הוא לי', שם שמתאים לידיד דמיוני תומך. שמו המקורי של גיבור הסיפור היה מתן, בהקשר למתנות שנותן הילד, אלא שבית ההוצאה אילץ אותי לשנות את השם מפני שבאותה עת עבדו שם על סדרת ספרים שמככב בה ילד בשם מתן.

הספר 'ליאת מציירת סיפור' מביא חוויה חוזרת שלי בילדותי: אני לבד בחדר של ההורים ומעסיקה את עצמי במשחקי דמיון כדי להתגבר על הבדידות. גם ליאת לבדה בבית. היא מציירת לעצמה כפילה: ילדה לבדה על דף ציור חלק. הכפילה מזמינה לדף עוד ועוד אורחים מצוירים כדי להגביר את השמחה. כשההורים מגיעים, ליאת שקועה בציור ומשתפת אותם בסיפור. השם ליאת, מבטא את הקשר בין ליאת גיבורת הסיפור לחברתה המצוירת: לי את.       

 בחזרה לספרי ילדות