אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

תמר ורטה : מאחורי הספרים

רים הילדה מעין חוד 

הוא הספר הראשון שכתבתי ביחד עם ידידי הטוב עבדאלסלאם יונס. את הספר כתבנו בעברית ובערבית עבור ילדים ערבים ויהודים. רים הילדה מעין-חוד הוא הספר הדו-לשוני הראשון שנכתב בישראל.
ואייך נולד הספר? יום אחד עבדאלסלאם ואני נסענו ליום של הרצאות בחיפה. ההרצאות היו די משעממות ובחוץ היה יום אביב מקסים אז התחמקנו ונסענו לטייל באזור הכרמל. נסענו בדרכים תלולות ויפהפיות עד שהגענו לכפר ערבי קטן ששמו 'עין חוד' ושם שוחחנו בעברית (לכבודי) ובערבית עם התושבים שקבלו אותנו בסבר פנים יפות. בדרכנו חזרה לירושלים אמרתי לעבדאלסלאם שעבר עליי יום נפלא בעברית ובערבית. וכעבור כמה דקות שאלתי אותו: 'מה דעתך שנכתוב ספר ילדים בעברית וערבית? ספר, שילד ערבי וילד יהודי יוכלו לקרוא בו ביחד?' עבד התלהב ובאותה נסיעה רקמנו ביחד את עלילת הספר.

סלטה לאחור 

בירושלים הוקם קרקס לילדים ערבים ויהודים. פעמיים בשבוע הילדים והילדות למדו תרגילים קיקרקסיים מדהימים ובסוף השנה היו מופיעים וקוצרים תשואות. בקשתי ממנהלי הקרקס לצפות באימונים כדי לקבל השראה לכתיבת רומן לבני הנעורים, לשמחתי הם הסכימו.
פעמיים בשבוע ישבתי על ספסל עץ באולם התעמלות מיושן והתבוננתי ביחסים הנרקמים בין הילדים. לרוב לא הייתה להם שפה משותפת ולכן הם היו מתקשרים באמצעות מחוות, הבעות פנים מעט מוגזמות ובייחוד בהבעת אמון ב'אחר'. מה כוונתי: כדי לעשות פירמידה של ילדים (אחד עומד על כתפיי השני) חייבים לתת אמון בילד שנושא אותך על כתפיו. כדי ששתיים יתמסרו ביניהן בשישה חישוקים קטנים הן חייבות להיות בתאום מוחלט שמושג בעקבות שעות ארוכות של עמידה זו מול זו. כדי לעשות תרגיל משותף בהתעמלות קרקע על המתעמלות לתמוך ולאזן אחת את השנייה. להיות קשובות זו לגופה של זו ואם אחת טועה על השנייה לחפות בזריזות על הטעות.
שעות הצפייה שלי בילדים ובילדות המופלאים הניבו את הרומן סלטה לאחור.


סדרת סיפורי החיים על מנהיגות ומנהיגים שנאבקו באפליה ובגזענות – והצליחו

כל אחד ואחת חווה מגיל צעיר חוויות של אפליה. לפעמים אנחנו מפלים לרעה או לטובה, לפעמים אנחנו מופלים לטובה או לרעה ולפעמים אנחנו רק עדים אפליות. אני זוכרת שבכיתה א', הייתה תלמידה שהמורה הפלתה לרעה בצורה קיצונית. עדיין לא הכרתי את המילה 'אפליה' אבל הרגשתי אותה בכל גופי. כשהמורה הייתה מדברת בזלזול אל אותה ילדה, לועגת לה ומביישת אותה, הייתי חוטפת כאב בטן, כאב ראש וכאב לב. אני חושבת ששאר הילדים חשו כמוני אבל כולנו, מתוך פחד, שמרנו על קשר של שתיקה. לא רק שלא התרענו על היחס המשפיל שחוותה הילדה, אלא התרחקנו ממנה ונידינו אותה. 
כתיבת הביוגרפיות על הגיבורים והגיבורות שנאבקו באפליה ובגזענות היא כעין בקשת סליחה מאותה ילדה שלא עמדתי לצידה , אף שהרגשתי כי נעשה לה עוול.