אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

יעל מדיני : מאחורי הספרים

'געגועים'

יש לי חברה יקרה שנוסף לכל מעלותיה גם לב טוב וחכם לה. היא מבינה לרוחם ולבם לא רק של הולכי על שתיים אלא גם של הולכי על ארבע. בביתה היא מגדלת שלושה כלבים. ויש ששתי בנותיה מפקידות בידיה גם את כלביהן כאשר עליהן להיעדר מבתיהן. היא מכירה את כלביה ככף ידה. היא יודעת את חולשותיהם ואת מעלותיהם. כאשר אחד מבני טיפוחיה חש ברע, היא מיד מרגישה בזאת. וכאשר היא מביאה אותו לרופא הכלבים, היא יודעת לנסוך בו רוגע כאשר עליו לבלוע תרופה או, חס וחלילה, לקבל זריקה. ואם הכלב זקוק לאשפוז, היא נשארת יחד אתו בבית-החולים לכלבים. ומי מטפל ביתר הכלבים שנשארים בבית? אל דאגה! מובן שהיא מזעיקה את אחת מבנותיה להיות 'שמר-כלב'.

יום אחד סיפרתי לה שהשכנים הגרים מולי נסעו לטיול של שבועיים בחו'ל ולמשך תקופה זו הפקידו את כלבם בפנסיון לכלבים. פני חברתי נפלו. 'מסכן הכלב הזה,' הנידה בראשה ואמרה בקול כאוב, 'כמה שהוא יסבול מגעגועים! יש כלבים שבמצב כזה מסרבים לאכול ולשתות, מסרבים לשחק עם הכלבים האחרים. יש כלבים שבגלל הגעגועים האלה הם נעשים חולים. ויש כלבים שאחרי שבעליהם חוזרים הביתה ומחזירים אותם מהפנסיון, זמן רב עובר עד שהם חוזרים לעצמם. יש כלבים ששהות כזאת בפנסיון גורמת להם טראומה! ממש כאילו היו ילד קטן!'

לאור מה שסיפרה לי חברתי היקרה כתבתי את הסיפור 'געגועים'. לכלב – גיבורו הראשי של הסיפור - קראתי 'בילי' על שם כלבם של השכנים ממול.


'אלפסי פינת רד'ק'

סיפורים אלה מקורם ב'תרומות' שתרמתי לחגיגות משפחתיות של ימי הולדת, מסיבות של בני ובנות מצווה ושל חתונות. יש בין בני המשפחה שלכבוד אירועים אלה חיברו שירים ופזמונים, יש שהמציאו משחקים וחידונים. ואני? לכבוד כל אירוע ניסיתי לדלות מאוצר הזכרונות המשפחתיים זיכרון שרבים מבני המשפחה זכרוהו - אם בשלמותו, אם רק חלקים ממנו, אם מיד ראשונה, אם מיד שנייה ושלישית. כאשר הייתי קוראת בקול רם את הסיפורים האלה היתה שורה על המסובים אווירה טובה ונעימה של ליכוד משפחתי.

כמה מלים על השמות בסיפורים אלה: רובם ככולם אמיתיים ורק את מיעוטם שיניתי. יש שעשיתי זאת מטעמים של צנעת הפרט ויש שמטעמים ענייניים. בשם אחד ששיניתי ארחיב.
בין יתר חברי וחברותי שעליהם אני מספרת ב'קיץ של המחנות העולים' נזכרת חברתי ששמה 'אילנה' ששמה האמיתי הוא 'צעירה'. שיניתי את שמה משם שחששתי שאם אכתוב 'צעירה' יחשבו הקוראים שאני כותבת על חברה שלי שהיא צעירה ולא זקנה. אבל לא שיניתי את שמה לאילנה על דעת עצמי אלא התייעצתי אתה. וכך אמרה לי: 'קראי לי בסיפור 'אילנה'. זה היה השם שהורי רצו לקרוא לי מפני שנולדתי ממש בט'ו בשבט. ואולם היות שבדיוק באותם ימים נפטרה סבתי צִירְל, החליטו הורי לקרוא לי בשמה, אבל עיברתוהו ל'צעירה'.' כלומר, בסיפור חזרה חברתי להיקרא בשם שמלכתחילה בחרו בו הוריה. הדבר היה לסיפוק רב לה.

היות שסיפורי ספר זה נטועים בימי ילדותי ונעורי, באופן טבעי בחרתי לקרוא לו בשם המקום שבו גרתי אז בירושלים – 'אלפסי פינת רד'ק'.


'הילד שלא הכרתי'

עוד בהיותה ילדת גן התיידדה אחת מבנותי עם איש קשיש שגר מולנו קצת באלכסון. היא היתה מבלה בביתו שעות רבות, אתו ועם אשתו הצעירה ממנו ועם בתו ובנו שהיו קצת גדולים ממנה. יום אחד אמרה לי שהשכן הקשיש רוצה מאוד להכירני אישית. חציתי את הרחוב, דפקתי בדלת, נכנסתי ועשיתי הכרה אתו ועם בני ביתו. היכרות זו הפכה לידידות לבבית. בייחוד התיידדנו האיש הקשיש ואני. התברר ששנינו חובבי ספר. הרבינו לדבר על ספרים שקראנו, דנו בהם, ניתחנו אותם, המלצנו זה לזה על ספרים שמצאו חן בעינינו.

יום אחד כאשר נכנסתי לבקרו היינו לבדנו. ואז אמר לי האיש: 'את יודעת שאלה הם חיי השניים. היו לי חיים ראשונים בעיירה קטנה במזרח אירופה. היו לי שם אשה וילד קטן. תכניתנו היתה להגיע ארצה. הוחלט שאני אסע ראשון ואכין את הקרקע לאשתי ולבננו. ואכן הגעתי ארצה. ואז, כמעט מיד, פרצה מלחמת העולם השנייה הנוראה ואשתי ובננו הקטן נספו בה. הילד ההוא היה היה כל-כך נחמד. גם מוכשר מאין כמוהו. נפרדנו לנצח כשהיה בן חמש. אני מבקש ממך לכתוב על הילד הזה. הבטיחי לי.'
הבטחתי לו, אבל לא ידעתי איך אמלא את הבטחתי. הרי לא הכרתי את הילד. והרגשתי שהאיש מתקשה לדבר עליו.
הזמן חלף. יום אחד חלה השכן הקשיש. אחרי כמה חודשים הלך לעולמו. אחרי כמה שנים מילאתי את חוב הכבוד והאהבה שחבתי לו וכתבתי את הספר 'הילד שלא הכרתי'. כך, הרגשתי, הצבתי יד לו ולבנו הקטן.