אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

יונה טפר : שאלות ותשובות

האם תמיד חלמת לכתוב?

כילדה אהבתי מאד לקרוא ולכתוב. מרגע שלמדתי איך מחברים אות לאות ומילה למילה קראתי כל ספר שיכולתי להשיג וכתבתי אין ספור שירים וסיפורים. בבית הספר העממי לעלון הכיתה, לעיתון בית הספר ולעיתוני ילדים שעודדו אז כתיבה יצירתית של קוראים; ובהמשך, בתיכון ובצבא, כתבתי, רק לעצמי. כשפשטתי מדים, הפסקתי לכתוב. שנים מאוחר יותר חזרתי לכתיבה בהשראת בנותי. השירים שכתבתי להן התפרסמו בספר 'רגע שקשה לשכוח'. אני קוראת לו 'ספר מפתח', כי השירים שבו כאילו 'פתחו' בי מחדש את האהבה למילים.

איך את מתחילה סיפור?

כמו שיצירה מוסיקלית מתחילה בתו הראשון, ומחול מתחיל בתנועה הראשונה, כך סיפור או שיר מתחילים במילה אחת.. אבל למילה זו קודמת תקופת 'הריון' ארוכה. בכל אחד מסיפוריי טמון שבריר חוויה שחוויתי בעבר הרחוק או הקרוב, חוויות אלה נמות בתוכי, עד שקורה משהו המוליד רעיון, מעורר את הדמיון ומזין את הרגש. לעתים עובר זמן רב, אפילו שנים, עד שאני ניגשת לכתיבת הסיפור. הרעיון חי בתוכי, לוחש ורוחש, מבקש לצמוח לסיפור שיש בו דמויות חיות, עלילה, רקע ואווירה.
וכשזה מתרחש, המילה הראשונה מובילה למשפט, לפסקה ולפרק - והסיפור מתחיל להתגלגל

ואיך את יודעת מתי הגיע הזמן להתחיל לכתוב את הסיפור החדש?

אף פעם אני לא מנחשת מתי יתרחש הנס הזה. יום אחד אשב מול המחשב והרעיון שליווה אותי חודשים או שנים יתחיל פתאום להיכתב.
כשהדבר קורה הוא משמח אותי, אבל אני יודעת שזאת רק ההתחלה. מרגישה מחויבת לסיפור, ולפעמים אפילו חשה קצת 'שפוטה' שלו, כי מעכשיו הוא לא יניח לי עד שאגיע למילה האחרונה. יחד עם גיבורי הסיפור אני יוצאת למסע עד שמגיע הרגע בו מתחברים החוטים שטוויתי זה לזה ומגיע הזמן לסיים. אז אני חותמת בנקודה ואומרת בלבי, בתחושת הקלה המהולה גם בצער של פרידה - סוף!

למה לספרים שלך אין סוף?

אני מבינה שכוונת השאלה היא מדוע בחלק מספרי אין 'סוף טוב'. כולנו רוצים שלסיפור שאנחנו קוראים יהיה סוף טוב. אבל שלא כמו באגדות הנגמרות במשפט 'ומאז הם חיו באושר ועושר עד היום הזה' , בחיים זה אחרת. כאשר אני כותבת סיפור המתרחש במציאות, לא מתאים בעיני לסיים אותו בהבטחה שמעכשיו לא יהיו לגיבור או לגיבורה קשיים ובעיות. לכן דויד בספר דויד 'חצי-חצי' נוסע עם הוריו לנורווגיה ואיננו יודעים האם ייקלט בארץ החדשה וימצא שם את מקומו? נוח, גיבור הספר 'ועלי לא אכפת לך' חולם על חיים עם אביו המתגורר באילת, אבל האם זה יקרה? שירי, בספר 'בקבוק הבושם של אמא' לומדת שאין בכוחה להציל את אמה בעזרת שלוש טיפות משיקוי הקסם, כפי שקורה לנסיכה בהצגה שהיא עצמה כותבת ומביימת, ויאיר, ב'חצבים על נייר' רוצה מאד שסבו האהוב יתאושש ויחזור להיות בריא וחזק כשהיה, אך עליו להסתגל לכך שסבא יישב תמיד על כיסא גלגלים ולא יחזור להיות כשהיה.
בספרים העוסקים בהתמודדות, אני מעדיפה סוף המזמין את הקורא להמשיך ולחשוב על גורל גיבור או גיבורת הספר, ואולי אף לדמיין ולחבר סוף העדיף בעיניו.

אז בשום ספר שלך אין סוף טוב?

בוודאי שיש. אני רגשנית מטבעי ואוהבת מאד 'סופים טובים', וכאשר זה מתאים לסיפור ונובע ממנו, הסוף הטוב לא מאחר לבוא, כך בספר 'מתאים לך ככה שאת צוחקת' אהבתם של רוני ועידן מתממשת לקראת הסוף; יעל ושפי ב'סוס השמים של סער' עוברות חוויה מדהימה כשהן צופות בסוסה דיאנה הממליטה, וסו לי וטאנג, גיבורי 'שבע אבני הנסיכה', מצליחים לגלות את האבנים האבודות של הנסיכה ומנצחים את כוחות הרשע.

זה כיף להיות סופרת?

לפעמיים זה נעים ולפעמים פחות. כשאני מצליחה לתאר את מה שקורה לדמויות הסיפוריות ולהעביר את מה שהן חוות ומרגישות - זאת הרגשה נהדרת. אבל כשאני נתקעת ומסתבכת עם המילים ועם עצמי - זה מרגיז. אבל גם כשקשה לי אני רוצה להמשיך ולהתמודד.

עד מתי את חושבת להמשיך לכתוב?

אני מקווה שיהיה לי כוח להמשיך ולכתוב גם בעתיד. כעת אני עסוקה בכתיבת סיפור חדש. כשאסיים אותו ארגיש אם יש בי כוח ורצון לצאת שוב למסע כתיבה. להתוודע לדמויות שעדיין איני יודעת מי הן, איך הן נראות, מה מציק להן ומה משמח אותן.
כי כתיבת סיפור בשבילי היא דרך להתוודע אל מצבים חדשים ודמויות חדשות וגם להציץ פנימה לתוכי.