אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

דבורה עומר : מאחורי הספרים

הבכור לבית אב'י
באמצע שנות הששים שמעתי בערב ראיונות את אהוד בן-יהודה, בנו של אליעזר בן יהודה, מחדש עברית, שסיפר על חיי סבל ומחסור שידעה משפחתו בירושלים, בסוף המאה ה 19, בגלל החלטת אביו להחיות את שפת הקודש. רבים התייחסו אז להחלטתו של בן-יהודה כאל חילול הקודש. תחילה תכננתי להכין על
פרשה זו כתבה לשבועון לנוער בו השתתפתי, אך בהמשך החלטתי לכתוב ספר, ולקרוא לו הבכור לבית אב'י. גיבור הספר הוא בן-ציון, שנקרא הילד העברי הראשון, כי היה בין היחידים בירושלים של סוף המאה ה- 19, שגדל בשפה עבריתבלבד. כתבתי את הסיפור הזה בהתרגשות רבה, ובתחושה כי אנו, המדברים עברית, חייבים לזכור את בן-יהודה ובני משפחתו, אשר שילמו מחיר כבד על מפעלו. היה זה ניסיוני הראשון לכתוב על פרשה שקרתה בעבר ועל דמות אמיתית. קראתי כל מה שניתן על נושא זה, כדי להכין את התחקיר לספר. נעזרתי בילדיו של בן יהודה, וגם בדמיוני. למשל, כאשר הילד בן-ציון מתייתם מאמו, שהייתה כל עולמו, כתבתי בעצם את כאב יתמותי מאמא שלי. מכיוון שזהו סיפור ולא ספר היסטוריה, הרשיתי זאת לעצמי. הרגשתי שאני לא 'מצלמת' את הפרשה אלא 'מציירת' אותה בצבעים שלי. בספר מסוג זה, אסור כמובן לסלף עובדות, אך לדעתי מותר להכניס לתוכו חוויות, מחשבות ותחושות שלי. למשל, הבטחתי לבן-ציון בשם אביו, כי כאשר כולם בארץ ידברו עברית, יזכרו אותו, וגם שמתי בפיו של בן-יהודה התנצלות שלא הייתה במציאות. במהלך הכתיבה הייתה לי, לפעמים, ביקורת קשה עליו, אף שהבנתי כי אין אח ורע בהיסטוריה למעשה שעשה, כשהפך שפת ספר עתיקה לשפה מדוברת. תוך כדי כתיבה, היו לי חששות שספרי זה לא יזכה לקוראים. ילדים טענו שיש להם מספיק היסטוריה בבית הספר, והם מעדיפים לקרוא סיפורים דמיוניים וספרי הרפתקאות. גם מבוגרים לא מעטים היו בדעה כי אין לסיפור כזה סיכוי. אך למרות התחזיות הללו, הצליח הבכור לבית אב'י מאוד. הספר זכה בפרס למדן ותורגם לאנגלית, רוסית ואפילו ליפנית. עד כה יצאו כבר עשרות מהדורות שלו,
ובהן רבבות ספרים.

שרה גיבורת ניל'י
לאחר שסיימתי לכתוב את הבכור לבית אב'י, הציע לי ידידי אוריאל אופק ז'ל, סופר, עורך וחוקר ספרות ילדים, לכתוב על שרה אהרונסון ומחתרת ניל'י. תחילה היססתי, אך כשבדקתי את הנושא, גיליתי שיש בו כל מה שמעניין בני נוער וגם אותי: סיפור חיים מרתק, אומץ לב, אהבה ומתח. התרגשתי מסיפורה של שרה אהרונסון, שנישאה לסוחר אמיד ונסעה לתורכיה. היא יכלה להישאר במרחקים, אך למרות הסכנות והקשיים, חזרה לזיכרון יעקב והשתלבה בפעולות ריגול כדי לעזור לאנגלים לכבוש את ארץ ישראל מידי התורכים. שוחחתי עם רבקה אהרונסון, אחותה של שרה, סיירתי איתה בבית המשפחה, עיינתי במכתב שכתבה שרה לפני שירתה בעצמה, ראיתי את השמלה התלויה בחדר האמבטיה, אותה לבשה בשעתה האחרונה, הגעתי אל בית הקברות והשקפתי על הנוף מסביב, קראתי ספרים על מחתרת ניל'י ופעולותיה. ואז כתבתי את שרה גיבורת נילי, וחלק מהאירועים שבו תיארתי כמו שראיתי אותם בדמיוני. למשל: בדיתי מלבי אירוע שבו שרה מקבלת, בנעוריה, אקדח במתנה. כך גם הוספתי מדמיוני את האהבה הנכזבת של שרה לאבשלום פינברג, אשר העדיף את אחותה על פניה. גם ספרי זה זכה בפרס למדן, נלמד בבתי הספר, הודפס עד כה בעשרות מהדורות, ותורגם לאנגלית ורוסית. המחזתי את הסיפור והוא הוצג בתיאטרון לילדים ולנוער. בעקבות הספר וההצגה, מגיעים מבקרים רבים לבית אהרונסון בזיכרון יעקב.

מעשה בלולי ה...
כתבתי את הסיפור הזה תחילה כתסכית בהמשכים לרדיו, אחרי ששמעתי על מקרה אמיתי שקרה לאדם שטייל בגליל ופתאום זינק עליו נמר. האיש ירה בנמר והרג אותו, ואז התברר לו לצערו, כי הייתה זו נמרה שרצתה להגן על הגור שלה, שנשאר לבדו בעולם. האיש לקח את הגור היתום, שנראה כמו חתול גדול,
והביא אותו לגן החיות. בעקבות המקרה, כתבתי סיפור על ילדי מושב שטיילו ערב אחד בשדות. פתאום שמעו יללה, ואחד מהם, גדי שמו, מצא גור חתולים בודד, שצבעו חום בהיר עם כתמים כהים, מיילל
כמתחנן לרחמים. גדי, שריחם על הגור המסכן, הביא אותו הביתה, אך הוריו לא רצו חתול, ובעיקר לא רצו גור שנראה שונה מחתלתולים אחרים. גדי טען שאסור להשאיר את הגור לבדו בלילה, בחוץ, רק מפני שהוא שונה. לבסוף הסכימו הוריו שהגור יישאר אצלם, בינתיים. גדי קרא לו גדולי, ובקצור לולי, ואהב אותו
מאוד. לא כך בני משפחתו, שהייתה להם תחושה רעה כלפי הגור המוזר. ככל שעברו הימים ולולי התבגר, התחזקה תחושתם, ואז התברר מיהו לולי באמת.

לאן נעלם קפיטן קוק
גם את הספור הזה כתבתי תחילה כתסכית רדיו בהמשכים. סיפרתי בו על רוני גת, תלמיד חדש שהגיע לכיתה ג ולא התקבל בהתלהבות על ידי הילדים, כי היה שונה מהם. גם דברי השכנוע של המורה וההורים לא הועילו, ולרוני לא היו חברים. כדי להרשים את הילדים, הוא הזמין אותם לביתו, כדי לראות את קפיטן קוק. אבל לפני שהספיק להסביר להם מיהו אותו קפיטן, חלה תסבוכת שלמה, קצת משעשעת וקצת מעצבנת, עד הסוף הטוב. כתבתי את הסיפור אחרי ששכן שלנו הביא מאפריקה תוכי, שדיבר בקול של בן אדם. כשצלצלו בפעמון, היה התוכי אומר: תיכף... עוד רגע... מיד... ומי שעמד מעבר לדלת הסגורה, יכול היה לחשוב, בטעות, שעונה לו בן אדם.

כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי
אחד מזיכרונות ילדותי הוא הגמד קרשינדו. יום אחד, אבא שלי התכונן לצאת לאחת מהנסיעות שלו, ואני ביקשתי ממנו, כמו בכל פעם, שיישאר בבית. אבא לא יכול היה להישאר, אבל הוא הציע לי, במקומו, את הגמד הדמיוני קרשינדו. רק מי שאוהב את קרשינדו יכול לראות אותו, אמר לי אבא, ואני ממש התאהבתי
בגמד הדמיוני, שהיה אתי כל הזמן, לא כמו אבא, שהתגרש מאמא שלי וחי בקיבוץ אחר. קרשינדו עזר לי להתגבר על הגעגועים לאבא. תמיד הוא הבטיח לי שאבא יחזור אלי בקרוב. בספר הזה קראתי לעצמי חנהל'ה, שהילדים קוראים לה חלמנהל'ה, והייתה קצת דומה לי. הספר, שיש בו זיכרונות ילדות, הרפתקאות ודמיון, אהוב עלי במיוחד.