לנסיכה קדיה
כאשר ביקרתי בביתך בניו יורק כיבדת אותי בכוס תה שהרתחת על פרימוס בחדרך הקטן והיה זה כיבוד מלכים. כשביקרתי בביתך בפעם שנייה התגוררת בדירה צנועה, אך כארמון נראתה בעיני. ולא ידעת כלל כי בזכותך הפך משכנך הצנוע לארמון. והנה את אורחת בישראל ובמה אכבדך? רק למען ידעו כל אוהביך אספר כי ראיתי שאיש אדיב ניסה לעזור לך להסיר את מעילך ואמרת: האם נסיכה אני? לא אוכל לעשות זאת בעצמי? קדיה יקירתי, מתי תדעי זאת - נסיכה את, נסיכה אמיתית. ילדי ישראל וגם אנו פרשנו זה מכבר שטיח מלכות לרגלייך.
לאה דגנית מתוך דברי ברכה שכתבה השחקנית לרגל ביקורה של המשוררת בארץ
סיפור על המשוררת שם המשוררת - קדיה.
על קדיה שכתבה את השירים היפים שבספר זה, אני רוצה לספר לכם. מכיר אני אותה מן הימים שישבנו שנינו באודסה הרחוקה. אז היתה קדיה בחורה צעירה, רזה, שחרחורת, מלאה חן ששמחה לספר ולשיר לילדי ישראל על חגי ישראל ועל גיבורי ישראל. אבל לא תמיד היו פניה מאירות משמחה. כשהיתה עוברת בפרבר העוני של העיר, היה ליבה מתכווץ למראה התינוקות העזובים, דלי הפנים ועיניה היו מתמלאות דמעות של רחמים. דומני שעל חייהם העצובים של ילדים אלה כתבה קדיה בסתר את שיריה הראשונים. אבל אז טרם האמינה שהיא באמת משוררת. בינתיים עברו כמה שנים של מלחמה קשה. אחרי המלחמה פגשתי את קדיה בוורשה, בירת פולין. היא כבר היתה משוררת מפורסמת, והשירים שכתבה היו עצובים מאוד. קשים היו חייה בימים ההם. אך כשנכנסה לבית הספר וראתה את הילדים חוורי הפנים וקרועי הבגד, התאמצה לשאוב מתוך נשמתה כל טיפת שמחה, ובלבד שיעלה חיוך על שפתיהם. וכך נהפך העוני בשיריה לעניין מבדח. כי זה כוחה של שירה, שמכניסה שמש גם למרתף אפל.
יעקב פיכמן מתוך אחרית דבר שכתב המשורר לספר 'פתחו את השער'