אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

דניאלה כרמי : שאלות ותשובות

שאלות לדניאלה כרמי

על מה אהבת לקרוא כשהיית ילדה? 
שאלו אותי בפגישה בספרייה של הקטמונים לרגל שבוע הספר. אהבתי לקרוא על ילדים בעולם, ולכן אהבתי במיוחד ספרים מתורגמים, שהיה לנו המזל להתברך בהם בילדותנו. יחסית לספרים המקומיים המעטים אז, היו לנו אוצרות מכל קצווי העולם. אהבתי כשהגיבורים מרדו, או הלכו בדרך משלהם, והפליגו בדמיונות, כמו יותם הקסם, או כמו הקלברי פין, התנערו מהכללים ופעלו לפי שיקול דעתם, היו כמה שפחות קשורים למשפחה, ובילו כמה שיותר ברחוב או בנדודים. אהבתי גיבורים כמו פדט הקטנה, רדופים, אבל מאמינים בדרכם. אהבתי לקרוא על מנודים שבסופו של דבר מגיעה שעתם היפה, וכשהם מתרחצים מתגלה שהם לא רק אצילי נפש אלא גם יפים. היו כאלה ששום רחצה לא תעזור להם, אבל היו אציליים לא פחות - גם אם רחוקים מאוד מלהיות מלכי יופי, כמו 'הגיבן מנוטרדאם' או 'האדם הצוחק' מאת ויקטור הוגו, ספר שהערצתי יותר מכל בילדות וגם היום. כשהילדים שלי הגיעו לגיל קריאה, קראתי יחד איתם את ספרי סי.אס לואיס על נארניה הקסומה ואת ספרי אסטריד לינדגרן, וכשבתי הבכורה תארה לי איזו תשוקה נוראה מתעוררת בליבה לבשר מעושן, כמו בכריך שקונה הנודד לרסמוס היתום, בשעה שהיא קוראת את הספר 'רסמוס והנודד', ידעתי בדיוק על מה היא מדברת.

אלו סופרים השפיעו עליך בכתיבה לילדים ולנוער?
אותם סופרים השפיעו עלי בכתיבה לנוער ולמבוגרים כאחד. בין היתר היו אלה ג'ק לונדון, מארק טויין, ז'ורז' סנד וויליאם סרויאן, שהמשותף להם היה אולי המון חופש בכתיבה ,בזרימת האירועים ובעיצוב הדמויות. ספגתי את הכמיהה הכללית לחופש שמחלחלת לכל רגע בסיפורי הסופרים האלה ולתפיסת העולם של גיבורי הספרים ,המלוּוה לרוב גם באי שלמה עם המציאות, ובפריקת עול. רגעי המתח והמסתורין בספרים של הנרי רידר האגרד (מכרות המלך שלמה, בת מונטסומה) גרמו לי גם לנסות ליצור רגעים עוצרי-נשימה, שלא באים ממתח סתמי, אלא מעימות של בני אדם, ילדים ומבוגרים, עם הטבע או עם מצבים אנושיים קשים.

למה את נוטה לכתוב על גיבורים חריגים או על כאלה שחיים בשוליים?
זו שאלה שנשאלתי פעמים רבות. נכון שילדה כמו נטשה (הפיצוץ ברחוב אהל'ן) שאביה ערבי ואמה יהודיה, לא פוגשים כל יום. אבל רציתי לבחון מה יקרה לילדה שחווה על בשרה את העימות המתמיד שאנחנו חיים כאן בארץ לאורך השנים. לגבי סמיר, הנער מ'השטחים' (סמיר ויונתן על כוכב מאדים) שנקלע לבית-חולים ישראלי ומבלה בחברת ילדים שאף פעם לא ראה מקרוב, היה לי חשוב להפגיש אותו עם הקוראים הצעירים הישראלים, ולהראות אותו כילד המתלבט בבעיות קטנות שצצות בבית החולים כשהשפה לא ממש מובנת לו, והכל זר לו, ולא כמו שהם רואים אותו להרף עין בטלויזיה, מצולם באיזו סימטה מול חיילים. רציתי במיוחד להעלות את המצבים המצחיקים, המתעוררים כמו בכל מקום בין ילדים, ומשכיחים לגמרי את המוצא והזהות של הילדים הישראלים מול סמיר. אם אחד הילדים, צחי, מרשה לכל הילדים , פרט לסמיר, לגעת בשקית הנוזלים שמחוברת לו לגוף, וזה נחשב כיף גדול, סמיר תופס את עצמו פתאום מת לגעת בשקית 'הטפשית' הזאת. וזה, כי יש לו את ה'משהו' הזה המשותף לילדים, שחוצה גבולות ועמים. טליה וחברתה בקי וזאנה (להיות בת של צועני) חיות בפנימייה.
אבל אילו חיו במשפחה, לא היו קורים להן כל האירועים שקרו בפנימייה, הנידחת שנמצאת אולי בשוליים של החיים ה'רגילים'. נדמה לי גם שהרבה סיפורים חזקים שאנחנו קוראים, בילדות ובבגרות - נרקמים דווקא סביב דמויות לאו דווקא 'ממשפחה טובה'. מה היה נשאר מהקלברי פין אילו לקחנו ממנו את החתול המת שמרפא שומות? את השוטטות בבתי קברות? את החיים לצד האב השיכור המציק? הרי כולו בנוי מתוך החריגות הזו. האם זה מקרה שכילדים נקשרנו דווקא לנמצ'ק, הילד החלש והכי פחות 'חשוב' ב'הנערים מרחוב פאל' (או כפי שנקרא בתרגום הקודם: 'מחניים') של פרנץ מולנר?

כמה מן המציאות וכמה מן הדמיון יש בסיפורים?
זו שאלה שגם ילדים וגם מבוגרים שואלים כל כותב. נדמה לי שיותר ויותר מחפשים לאחרונה סיפורים 'אמיתיים', שזה בעיני קצת מתרחק מכתיבה ומספרות. סופר ישראלי שכתב באנגלית בשם ג'ון אוורבך היה מוכן להישבע לי פעם, בחיוך ממזרי, שכל מילה בסיפוריו אמת. אבל גם החיוך וגם חלק מהסיפורים שלו דווקא העידו על ההפך. לי נדמה שהכיף הגדול בכתיבה הוא להמציא, תוך כדי כתיבה. זה יכול להיות אפילו די מרחיק לכת: לגבי, ברגע שאנסה רק לגעת ב'תחקיר' לסיפור, ידעך בראשי כל הסיפור. אפשר כמובן לבדוק עובדות מסוימות במציאות, לאחר שהסיפור נכתב, אבל אלה מרכיבים שוליים בספר. בסופו של דבר נדמה לי שכתיבה היא ניסיון לעניין את עצמך בְסּיפור. לא כדאי לדעת בדיוק את הסוף, וגם רצוי שחלק מהפרטים יתגלו לכותב תוך כדי כתיבה, ויפתיעו אותו, אחרת כל הדחף לכתיבה מתמסמס לו. לשם מה לו לאדם לטרוח ולכתוב סיפור שכולו ידוע מראש?