עפרה גֶלבַּרט - אבני : שאלות ותשובות

רשימת ספרים
שאלות ותשובות
מאחורי הספרים
אלבום תמונות

שאלות לעפרה גלברט-אבני

איזו ילדה היית?

הייתי ילדה שובבה מאוד, כזאת שרצה, נחבלת, שוברת יד או רגל ולא יודעת פחד. הייתי בתנועת הנוער 'המחנות העולים' שהיתה לנו בית שני. על קירות הצריף של התנועה היה כתוב: 'הצריף לנו בית', וכך הרגשנו. גדלתי בשיכון דן בתל-אביב, היום שכונת וילות מפוארת, אז - שכונה צנועה של אנשים עובדים, עם בתים פרטיים, שדות ומגרשים ריקים רבים. הרבינו לשחק בחוץ - מחבואי לילה ומשחקים אחרים. היינו שוכחים את עצמנו במשחקים הללו, וכיוון שלאף אחד מאיתנו לא היה שעון, לפנות ערב אפשר היה לשמוע מקהלה של אמהות קוראות לילדים לחזור הביתה.
אבא שלי היה חבר 'דן' ואמא שלי לא עבדה. קינאתי מאוד ב'ילדי המפתח', שאמא שלהם עבדה, והיו חוזרים מבית-הספר ופותחים בעצמם את הדלת. אמא שלי תמיד היתה בבית. רק כשגדלתי למדתי להעריך את העובדה שאמא חיכתה לנו בבית עם ארוחת צהריים ועם נכונות לשמוע את חוויותינו מבית-הספר.

האם נולדת סופרת?

לא. נולדתי תינוקת. אמא שלי היתה בטוחה שאני אהיה מורה לפסנתר, כי למדתי עשר שנים נגינה, אבל בסוף אחותי נהייתה מורה לפסנתר - ואני נהייתי עובדת סוציאלית.

אז איך בכל זאת נהיית סופרת? איך בכלל נהיים סופרים?

כדי להיות סופר אתה צריך אולי קצת כשרון, אבל מה שאתה צריך בעיקר זה דחף עז לכתוב, מין רעב כזה שאתה חייב להשביע אותו. ואני נולדתי כנראה עם הרעב הזה. כתבתי כילדה, כתבתי כנערה, כתבתי כחיילת, כתבתי וכתבתי , ורק כשכבר הייתי אמא והילדים שלי קצת גדלו, יצא הספר הראשון שלי, טיול בצבעים. מה קרה שפתאום הוצאתי ספר? מישהי התלהבה מהסיפור הזה, הציעה לי לעשות ממנו ספר, ואני ניגשתי להוצאת ספרים והצעתי להם אותו. וכאן כדאי להוסיף עוד משהו -חשוב שיהיה לך מזל, לא רק בענייני ספרים, אלא בחיים בכלל. למה אני אומרת את זה? כי היה לי מזל שהסיפור הראשון שהבאתי להוצאת הספרים מצא חן בעיניהם. והם הדפיסו אותו כספר, מאויר בידי הגיס שלי, יוסי גלברט. לאחר מכן, שכשהצליח לי עוד סיפור,הבאתי גם אותו להוצאת הספרים, וכך הלכו ספרי והתרבו, ונהייתי סופרת.

על מה את הכי אוהבת לכתוב?

הדבר שהכי מעניין אותי בחיים זה חיים של אנשים, בעיקר של ילדים. הספרים שאני אוהבת לקרוא, ההצגות והסרטים שאני אוהבת לראות וגם הספרים שאני כותבת, לרוב הם על חיים של אנשים, בעיקר של ילדים. מרתק אותי לראות איך ילד מוצא את מקומו בחברה, איך מתייחסים אליו, מה הוא מוכן לעשות כדי להיות מקובל. מעניין אותי ההבדל בין מה שהילד מראה כלפי חוץ - ובין מה שהוא מרגיש פנימה. מעניינות אותי התנהגויות של בני אדם - איך הם אוהבים, איך הם שונאים, איך הם מענישים זה את זה, איך הם סולחים, וכו'. אני תמיד אעדיף ספרים, סרטים והצגות כאלה על פני מדע בדיוני, מתח, אימה וכו'. לכן גם ספרי עוסקים בכך.

האם כתבת ספר על עצמך?

לא כתבתי שום ספר על עצמי, החיים שלי לא כל כך מעניינים. אבל כיוון שאני חיה כבר הרבה שנים, וחוויתי חוויות שונות, וגם הרגשתי את כל קשת הרגשות, אני מניחה שכאשר אני מתארת שהגיבור שלי נפגע, או אוהב, או מאוכזב, משהו מהרגשות שאני עצמי חוויתי בא לידי ביטוי בתיאורים הללו. כי בסך הכל, כולנו בני אדם. כשאתה אוהב או שונא או מקנא, לא משנה אם אתה מבוגר או ילד, הרגש הוא אותו רגש. יש הבדל בנסיבות שגרמו לך להרגיש כך, אבל לא ברגש עצמו.

איך זה היה לקבל את פרס יאנוש קורצ'אק על הספר 'קירות שלא רואים'?

מרגש מאוד. פרס יאנוש קורצ'אק הוא פרס בינלאומי שעליו מתמודדות, אחת לשנתיים, שישים מדינות. הוא ניתן על ספרים המצטיינים בערכים אנושיים ואמנותיים. התרגשתי מאוד לקבל את הפרס לא רק בשל עצם קבלתו, אלא בגלל שהוא ניתן לי בפולין, באושווינצ'ים, העיר שבה נמצא מחנה אושוויץ' הידוע לשמצה, והקונגרס הספרותי שבמסגרתו הוענק לי הפרס התקיים בכנסייה שנמצאת ממש מול הארובות של מחנה הריכוז. היה בזה סמל, שסופרת צברית מקבלת פרס על ספר שעוסק בערכים אנושיים - שלא היו להם זכר בתקופת השואה - שם, מול המחנה הנורא הזה.

רבים מהגיבורים שלך הם חיות. למה?

אל תאמינו שצביקה רב-רגל, ההיפופוטם מחלומו של ההיפופוטם או דובי מהחברים של דובי הם באמת חיות. אלה בעצם ילדים בלבוש של חיות, או כפי שסיפורים כאלה נקראים - משלים. החיות האלה מתנהגות, מרגישות וחושבות כילדים. מדוע אני כל כך אוהבת 'להשתמש' בחיות? כי לחיות אין גיל. אם אני כותבת סיפור על ילד או על ילדה אני צריכה לציין בני כמה הם. לא כך באשר לבעלי-חיים. צביקה רב-רגל יכול להיות ילד בן חמש, בן עשר או בן שלוש-עשרה. כל אחד יכול להזדהות איתו. והבעיות שמציקות לצביקה, להיפופוטם או לדובי עשויות להציק לילד בכל גיל, וגם למבוגרים. לכן אני אוהבת לספר 'כאילו' על חיות.

כמה זמן לוקח לכתוב ספר?

קשה לנקוב בזמן. כתיבת ספר יכולה להימשך חודש, ויכולה להימשך שנים. הדבר תלוי במהירות שבה זורמים הרעיונות במוחך. לפעמים זה נמשך זמן רב בגלל תחקיר שעליך לעשות במהלך כתיבת הספר, ולפעמים פשוט אינך מתפנה לכתוב ברציפות , כי הרי יש גם חיים, חוץ מכתיבת הספרים. אתן שלוש דוגמאות למשך המן שלקח לי לכתוב ספרים: מכשפה מקולקלת לקח חצי שנה; מסעות קסומים לקח שנה וחצי; וקירות שלא רואים לקח ארבע שנים. כך שבאמת קשה לנקוב בזמן.

מה יותר קשה לכתוב, ספר דמיוני או ספר מציאותי?

זו לא שאלה של קושי, זו שאלה של זמן. כשאתה כותב ספר דמיוני, אתה לא צריך להתחשב בשום דבר, אלא פשוט להפליג למחוזות שהדמיון לוקח אותך אליהם, ואז, מה שעלול לעכב אותך הוא, למשל, מצב שבו נסתתמו רעיונותיך ואין לך מושג לאן להוביל את הסיפור. לעומת זאת, כשכותבים ספר שמעוגן במציאות, מלבד הצורך לטוות עלילה צריך במקרים רבים לעשות תחקיר. וכאן נכנס גורם הזמן. לדוגמה, הספר שלי מסעות קסומים הוא טיול בעקבות אגדות בארץ. הילדים הגיבורים מגיעים לכל מיני מקומות אמיתיים בארץ - נחל התנינים, הר מירון, מערת התאומים, ובכל פעם שהם מגיעים לאחד המקומות, רכב-האש שבו הם טסים מספר להם אגדה על המקום. את הגיבורים ואת רכב-האש אמנם המצאתי, אבל המקומות הם מקומות אמיתיים, זהו בעצם ספר הדרכה לטיולים בארץ לילדים. היה עלי אפוא לעשות תחקיר על המקומות, לנסוע לכל אחד מהם, וגם לאסוף אגדות על המקומות. כתיבת הספר הזה נמשכה משום כך שנה וחצי.

את ממליצה לילדים להוציא ספר?

לא. בסדנאות הכתיבה שאני מנחה משתתפים ילדים מוכשרים מאוד. ביניהם כאלה שאני צופה להם עתיד מזהיר בכתיבה, אם ימשיכו לכתוב, אבל אפילו להם אני לא אמליץ להוציא לאור ספר בעודם ילדים. מדוע? מפני שהם רק בראשית הדרך. עם השנים הם יצברו ידע, ניסיון חיים, תכנים, חוויות, כל אלה יטעינו ויעשירו עוד ועוד את כתיבתם; גם עצם האימון שבכתיבה עצמה ישפר את כתיבתם. מדוע להוציא ספר כשתוך שנה-שנתיים תכתוב טוב יותר? הוצאת ספר היא מעין שיא, מעין ציון-דרך בכתיבה. מה בוער לעשות זאת כשהדרך לפניך עוד רבה? אני ממליצה לילדים כאלה לגשת לבית-דפוס, לכרוך חמישים או מאה עותקים של הסיפור שלהם כדי לחלק למשפחה, לחברים וכו', אבל לדחות את החלום לראות ספר שלהם על מדפי הספרים בספריות ובחנויות. אני מכירה ילדים שהוציאו ספר, ולאחר מכן חדלו לכתוב.