אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

רוני גבעתי : שאלות ותשובות

שאלות של ילדים לרוני גבעתי

למה הסיפורים שלך עצובים?


הכל כלול בחיים, גם השמחה וגם העצב. אבל פעמים רבות השמחה גלויה לעין והעצב נסתר. בסיפורי ביקשתי לתת את עולמו הפנימי של הילד, לבטא את פחדיו, מצוקותיו, געגועיו, את הדברים המעיקים, המבישים, העדינים, שחוששים לבטא, ולסיפור יש דרך מיוחדת לעשות זאת.

האם היית רוצה לכתוב סיפורים יותר מצחיקים?

בעבר רציתי, כשקראתי ספרים מצחיקים ונהדרים כמו 'בילבי', 'המשמנאים והמרזנאים', 'אחד עשר האלופים', אבל ברור לי שאינני יכולה לכתוב לפי הזמנה, ובעצם אני רוצה לכתוב רק מה שבאמת נובע מתוכי.

למה את כותבת בספריך לנוער תמיד על ילדה בת 12?

זו שאלה שגם אני שואלת את עצמי. כנראה שם אני נמצאת בזכרוני האישי. אולי משום שזה הוא גיל תחילת ההתבגרות, מעין ילדות שניה, שבה שוב חזקות מאוד החוויות הפנימיות, הצמא לדעת וללמוד, המצפון, הרגישות לזולת ולסבלו, השאלות 'מי אני ומה אני רוצה'. בגיל הזה מתפתחים חיי הרגש, החברות וההתאהבות - חוויות, שבזכותן מתבגרים.

האם את חושבת שאפשר ללמוד לכתוב סיפורים?

נדמה לי שהמניע העיקרי הוא קודם כל הרצון לכתוב. איזה צורך שבוער בך, לתת ביטוי למחשבות, להרגשות, למצוקות, לדמיון, בצורת סיפור. הכמיהה להפליג מתוך החיים שלך,ולגלות שעולם עצום נמצא בתוך התודעה האנושית ,ואפשר ליצור בעזרתו סיפורים מרתקים ומנחמים, שעוזרים להתגבר על קשיים, ולפעמים נותנים רגעים של אושר.

למה לפעמים יש בספרים שלך שפה קשה?

בילדותי קראו לנו את 'פתחו את השער' של קדיה, ואת 'שירים ופזמונות לילדים' של ביאליק. אהבתי לשמוע ביטויים שלא הבנתי: 'צפיחית בדבש', 'רקיק צהבהב', 'והמעיל זהב פרוויים', 'והמה הרחוב' - כמו מנגינה יפה, שנכנסה לה לתוך העברית שלי. לכן אני לא נבהלת מדי פעם להכניס מלים שלא משתמשים בהן בשפת יום-יום.

האם קרה שהוצאת ספרים לא רצתה לקבל ספר שלך?

פעם אחת הסכימו לקבל את 'סוד הסבך הקסום', בתנאי שאוסיף מתח לסיפור. אמרתי שזה כאילו ביקשו מצייר שיוסיף בציורים שלו כתמים של אדום, צהוב וכחול, והלכתי להוצאה אחרת. את 'כמו רוח מדבר' הסכימו לקבל, בתנאי שאכתוב אותו בגוף שלישי במקום בגוף שני, ושוב הלכתי להוצאה אחרת. היו עוד כמה פעמים כאלה.
לדעתי, חוות דעת על ספר היא ענין אישי ביותר, כל קורא וטעמו, וגם כל עורך וטעמו, ובסופו של דבר - רק הכותב יודע באמת אם הספר שלו גמור.

את כותבת הרבה על פחדים. מדוע?

כילדה פחדתי מחושך, מאלימות, מזרים, ממקומות חדשים, מהליכה לאיבוד, מהלא ידוע, ועוד. כאדם מבוגר נוספו לי פחדים: מאובדן, ממלחמה, מכאב, מסבל שלי או של אחרים, פחד של אם לשלום ילדיה. הפחד הוא רגש עמוק, שגם מפעיל וגם משתק אותנו בחיים. העיסוק בו כנראה מעניין אותי וגם עוזר לי להתמודד איתו.

האם את אוהבת סיפור שיש לו סוף טוב?

אוהבת מאוד-מאוד. אבל לא תמיד מובילים סיפורי ל'סוף טוב.' את הסיפור 'ילדת האפרסמון' סיימתי בכך שהילד החולה, יון, הבריא, כי לא רציתי להיפרד ממנו. אבל ידידה סופרת אמרה לי שניכר שלא היה לי אומץ לכתוב את הסוף המתבקש. חשבתי על מה שאמרה, אזרתי אומץ ושיניתי לסוף עצוב, שיש בו גם תקווה.

האם יש לך את כל הסיפור בראש לפני שאת מתחילה לכתוב?

עד עכשיו זה לא קרה. אני יוצאת לדרך, בתחושה של תוהו ובוהו, ורואה רק את תחילתה, בלי לדעת לאן היא תוביל. כמו סבך, או ערפל, שצריכים לאט לאט להיפתח, להתבהר, לתת לי חוטים. אני חוזרת וכותבת את הסיפור כמה פעמים, ובכל פעם משתנים בו דברים.

מה את מרגישה כשאת מסיימת לכתוב סיפור?

התרגשות, עייפות, וקוצר-יד, על מה שהייתי רוצה ולא הגעתי אליו. אני מרגישה אז את מגבלותי כיוצרת, יותר מאשר בזמן הכתיבה, שהוא הזמן הטוב, המעשיר והמעניין. דווקא בסוף באה ההתפכחות ,שזה מה שהצלחתי לעשות, ולא יותר.

האם כתיבה לילדים שונה אצלך מכתיבה למבוגרים?

בכתיבה לילד מדברים הילד שבתוכי, והמבוגר שמביט על הילד בו- בזמן. מבחינה נפשית, עלי להיכנס ל'מצב של כתיבה לילד'. מחפשת את המפתח הנכון לאותו סיפור. חושבת על התוכן, הקצב, בחירת המלים, הבהירות. מובילה את הסיפור, אבל גם הוא מוביל אותי. בכתיבה לילד אני חשה רצון להעניק משהו באמצעות הסיפור.

אילו ספרים אהבת לקרוא בילדותך ובנעורייך?

אוסקר וויילד/הנסיך המאושר, הענק וגנו
זונלייטנר/ ילדי המערות בעמק הנעלם
ינוש קורצ'ק/ המלך מתיא הראשון
שרלוט ברונטה/ ג'יין אייר
הרייט ביצ'ר סטו/ אוהל הדוד תום
צ'רלס דיקנס/ דיוויד קופרפילד