רוני גבעתי

ביום שבו נולדתי, באביב של 1940, הגיע לקיבוץ החדש כפר בלום שבעמק החולה, עדר הכבשים הראשון, וחברים הציעו להורי לקרוא לי פועה. אבל אבי, שאול, שאהב את התנ'ך, קרא לי רוני - 'רוני ושמחי בת ציון.'הורי החלוצים גרו אז באוהל, ואני, בנפרד מהם, בבית הילדים. ברקע שנות ילדותי היו מלחמת העולם השנייה והשואה באירופה, שבה נספתה כמעט כל משפחתה של אמי, אסתר. בארץ הוקמה המדינה, התחוללה מלחמת השחרור, ובאו עולים רבים. כל אלה השפיעו עלי, אבל יותר מכל אהבתי לשוטט בחוץ, בחורשת האקליפטוסים, אצל הפרות ברפת, בשדה עם הרגבים והעשבים, הפרפרים והחיפושיות, להתבודד ולדמיין, לרדת אל שפת הירדן עם הזרם החזק, המערבולות והג'מוסים, נחשי המים והדגים, השפיריות והשלדגים, והילדים הערבים שבאו לגדה ממול מהכפר סלחיה,שנעלם אחרי מלחמת השחרור. ב- 1950 יצאו הורי ללונדון לשנתיים, לעזור ליהודים לעלות לארץ, ואיתם יצאנו גם אחי ואני. פגישתי כבת כפר עם ארץ אחרת, שפה זרה ועיר גדולה, היתה מבהילה ומרתקת גם יחד.
בגיל הנעורים למדתי, כילדת-חוץ, בבית הספר התיכון באילת- השחר.עם נשואי ליואב, עברתי לגור בקיבוץ עין- גדי, בו נולדו שלושת ילדינו. עבדתי בשדה ובכרם, בחממת הוורדים, כמורה במשך שנים, וכעורכת ספרי הילדים בהוצאת הקיבוץ המאוחד.בעין גדי התחלתי לכתוב סיפורים למבוגרים ולילדים, עד כה חמישה ספרים למבוגרים ועשרה ספרים לילדים ונוער. כאן אני ממשיכה לחיות ולכתוב
רוני גבעתי הלכה לעולמה באביב, 2014