אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

רוּת אַלמוג : מאחורי הספרים

'כתבתי הרבה על ילדותי, ואני בטוחה שאף פעם לא אסיים לכתוב עליה. הזיכרון הכי מוקדם שלי הוא מגיל שנתיים. אימא שלי יוצאת אתי בעגלה מחצר הבית במדרון הרחוב שגרנו בו, בכביש שלא היה סלול. בידי היה ארנב עץ שסבתא שלחה מגרמניה, ואני קיבלתי התקף זעם נורא, לא יודעת למה, כנראה שאימא שלי אמרה לי 'לא' על משהו, וכך השלכתי את הצעצוע היקר הזה, היחיד שהיה לי לשיחי הגדר של שכנים ומעולם לא מצאו אותו. אמי כל כך כעסה עלי שעד היום אני זוכרת את הכעס הזה. אבל היתה לי ילדות מאוד מאושרת. להורי היו כוורות בפרדס שנמצא במקום הנקרא היום קריית מטלון, ואין בו עוד פרדסים אלא מגרשי מכוניות. היה לנו גם חמור. אני זוכרת שהייתי בת שנתיים, ולא יכלו להשאיר אותי לבד בבית, כי הייתי עומדת על המיטה וצורחת כמו מטורפת. זה היה קורה בלילות שהורי הלכו ללמוד עברית וערבית, והשכנים היו באים להרגיע אותי, אבל ללא הצלחה, כי לא ידעתי עברית. למדתי רק בגיל שלוש שהתחלתי ללכת לגן, ובכיתי כי לא הבנתי מה אומרים כולם. - אמרת שהייתה לך ילדות מאושרת. הוריי היו לוקחים אותי איתם לכוורות, אבל היו משאירים אותי בלב השדה, במרחק בטוח. הייתי מביטה בהם עובדים בשדה, ואני זוכרת איך הכול מסביב מלא פרחים, פרפרים, ציפורים מצייצות, עצי אקליפטוס. בכלל, כל מה שקשור בייצור הדבש מלווה בזיכרונות מאוד נעימים, אבל היו כמה שנות חמסין והפרחים קמלו בטרם זמן, הדבורים מתו, והכוורות נהרסו. אבי החל לעבוד כרופא פנימי. תושב המושבה, יוסף כהן שהיה נכדו של מיכאל כהן מייסד 'הלבנון', הציע לו ולרופא עיניים אחד לצאת לכפרים הערביים בסביבה ולטפל בפלאחים, והם התחילו לנסוע לכפרים. בכלל, בביתנו וברחוב היו הרבה ערבים, רבים באו למרפאה של אבי בבית, ומביאים כתשלום את התוצרת. מדי שנה בסוכות היו באים גם למסוק את הזיתים שלנו. משפחות שלמות היו מגיעות למסיק, וישנים על מחצלות. הייתי מסתכלת בהם בסקרנות גדולה. אחד הזיכרונות הכי מתוקים שלי מהזמנים ההם, הוא סיפור שגם כתבתי אותו, שהתרחש כשהייתי בת חמש, אבי נהג לשבת כל יום שלישי בבית קפה בשם 'הציפור הכחולה', ולשחק שם ברידג', הוא היה שחקן ברידג' חסר ליאות. הסתובבתי לבדי בחצר הגדולה מאוד, שהיו בה תמיד סוסים, תרנגולות וגם נחשים רבים, ופתאום נכנסה לחצר משפחה, זוג מבוגרים לבושים אירופאית ושני בנים קטנים בחליפות מלחים. לאישה הייתה רעלה, אבל היא נעלה נעלי עקב ולבשה שמלה יפה. הגבר פנה אלי בערבית ושאל משהו. לא ידעתי ערבית, אבל לבסוף הבנתי שהוא מחפש את הרופא, את ה'חכים'. רצתי לבית הקפה ואמרתי לאבא: 'אתה מוכרח מיד לבוא הביתה, כי אנשים מאוד חשובים באו אליך', הוא הביט בי ואמר: 'את יודעת שביום שלישי אני לא עובד'. אמרתי: 'אתה לא מבין, הנסיך בא אליך, הוא בטח בא מלבנון, מהחרמון, אולי מירדן, אתה מוכרח לבוא'. לבסוף קם בחוסר רצון, וכל הדרך הביתה דיברתי אליו. אמרתי לו: 'אתה איש חשוב. הנה, בא אליך נסיך ואולי הוא מלך?' הוא צחק ולא אמר דבר. לאחר שהם יצאו מחדר הטיפולים, שאלתי אותו: 'אבא, מי הם היו?' והוא ענה: 'הם היו ערבים מיפו'. הייתי כל כך מאוכזבת. אני מספרת את הסיפור גם כדי להמחיש שבאותה תקופה היו יחסים אחרים עם הערבים. אמנם, הדרך לחיפה הייתה מסוכנת, כי האוטובוס היה עובר דרך שכם, ואמי הייתה מאוד מודאגת כשאבי היה נוסע לחיפה, לרגל עסקיו, במיוחד בתקופת המאורעות. אבל היו גם יחסים מאוד קרובים עם הערבים. המשבר הגדול בשבילי, מבחינת יחסינו עם הערבים, היה לאחר כיבוש יהודייה במלחמת העצמאות. הייתי אז בת שתים-עשרה, והיה לי יומן שבו רשמתי כל אירוע, כל קרב. המלחמה מאוד עניינה אותי, ובעיקר אני זוכרת את נפילת גוש עציון, שם ביקרתי לפני המלחמה, ואת כיבוש יהודייה. מייד לאחר הכיבוש נכנסו לכפר יהודי פתח-תקווה לשלול שלל מן הבתים. אני זוכרת איך הורי דיברו על כך כעל תופעה מבישה. - היית ילדה מאוד מודעת לעולמם של המבוגרים. מאוד מבוגרת בתפיסה שלך. הייתה לי ילדות מאוד מאושרת עד שמלאו לי עשר שנים. באחד הלילות הביאו את אבי הביתה מבית הקפה, ולמחרת התברר לי שהוא קיבל התקף לב. אימא אמרה לי: 'תשמעי רותי, רות'שין, בן אדם מקבל רק שלושה התקפי לב, בהתקף השלישי אבא שלך ימות'. הייתי ילדה בת עשר, וקיבלתי אז זה כמידע רפואי-מדעי מפי הפרָאוּ דוקטור' ('הגברת הרופאה'). באותו יום הסתיימה ילדותי, כי התחלתי לחכות, וזה לא לקח זמן רב.. ייתכן שאמי מצאה לנחוץ להגיד לי את הדברים האלה מפני שהייתה כל כך בודדה, ואולי מפני שהייתה מבוהלת מאוד. - האחוזה שלכם בפתח-תקווה עם התרנגולות והסוסים, והריחות והדבש והפרחים בשדות, מצטיירת כמקום מופלא, שדומה לאחוזה באוקראינה, כמו האחוזות של טולסטוי או של צ'כוב, יותר מאשר למקום בארץ-ישראל. לא הייתה לנו שום אחוזה, החצר הייתה של בעל-הבית, ואשתו לא הרשתה אף פעם לקטוף מעצי השסק, המנדרינות והבננות שצמחו בחצר. תמיד בלשה. גם מהרצפה היה אסור להרים. ומתחת לכל אבן היו נחשים וחרקים. אבל הייתה הרגשה של רחבות גדולה, החצר הייתה מליאת הפתעות. היה יופי רב מסביב, שדות נהדרים עם צבעונים שפרחו כל שנה. היום לא נשאר מזה דבר. אין לאן לחזור, אני בגלות באופן מוחלט.' 

מתוך ראיון שצוטט באינטרנט