אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

עמלה עינת : מאחורי הספרים

במפגשי ספרות רבים נשאלתי מדוע ברוב ספריי לילדים ולבני נוער מסופר על התמודדות עם בעיות קשות ובמשך שנים לא ידעתי מהי התשובה האמיתית לשאלה זו. אבל כבר ברגע שאמרתי אותם ידעתי שלמרות והנה, יום אחד, באופן מפתיע ,נפתרה התעלומה. לימדתי אז את תורת החינוך בווינגייט, בית ספר למורים לחינוך גופני. התלמידים היו בוגרי צבא שריריים וחזקים שכל חייהם עסקו בהצלחה בספורט ובלימודים, ואני הרגשתי שהם בטוחים שכולם דומים להם, וכל ההסברים שלי על קשיים של ילדים לא משכנעים אותם. התלבטתי מה לעשות כדי להעניק להם חווייה של חולשה, ובסופו של דבר החלטתי להפגיש אותם עם עם תינוקות שנולדו פגים, כדי שיוכלו לדמיין כמה קטן הגרעין הראשון של החיים מחוץ לרחם. לאחר תיאומים והכנות ביקרנו במחלקת הפגים של אחד מבתי החולים הגדולים. הדריכה אותנו בביקור אחות ותיקה שסיימה את עבודתה במקום והתנדבה להדריך מבקרים במחלקה. היא העמידה את כולנו מול הזכוכית העבה שהפרידה בינינו ובין העריסות הקטנטנות שבכל אחת מהן שכב מכווץ ילד-אפרוח מחובר לצינורות מזון וחמצן שאמורים לעזור לו לגדול ולהתחזק עד שיוכל להחזיק מעמד בלעדיהם. בתוך השקט שהשתרר מסביב, פנה אלי אחד התלמידים בשאלה וקרא בשמי. 
לפתע, נשאה האחות המלווה את פניה אלי: 
“עמלה?” שאלה בהתרגשות. 
'כן', עניתי. 
'עמלה כהן?” 
'כן' 
'מכפר סבא?” 
'כן' 
'ולאימך קוראים מרים?” 
'כן,כן' 
'אלוהים,” היא צעקה, “אני טיפלתי בך כשהיית תינוקת בפגייה הזאת!” 
בבת אחת הופנו אליי עיני כל התלמידים, ואני הרגשתי איך הפכתי בעיניהם בשנייה אחת ממורה מכובדת לתינוקת קטנה וחלושה, אבל באותו רגע ממש קלטו עיני גם את בעיטות רגליהם הרזות של עשרות התינוקות שמעבר לזכוכית. הם הניעו אותן ללא הרף ומתחו בכוח את ידיהם הזעירות והחזות שלהם עלו וירדו בלחץ הנשימות והנשיפות החזקות שלהם , ופתאום הבנתי שגם אני לחמתי פעם כך על חיי, והצלחתי. ואז, לראשונה ידעתי את התשובה לשאלה החוזרת מפי התלמידים: רוב הילדים עליהם אני כותבת נתקלים באמת בבעיות לא קלות שחייהם מציבים בפניהם, אבל המיוחד בסיפורי אינן הבעיות אלא העובדה שאף אחד מגיבורי אינו מוותר ולא נכנע להן, ממש כשם שאני לא ויתרתי , בהיותי פגה קטנה, ולא נכנעתי. מאז לידתי הלא בשלה חשתי, כמסתבר, ביכולת הלחימה שבי, יכולת הקיימת, להרגשתי, בכל אחד מאיתנו. עיקרן של העלילות בסיפורי הוא,לכן, לא החולשות והקשיים אלא הניצחון עליהם וההיחלצות ומלאת הסיפוק מתוכם.