חגית בנזימן
ספר שאהבתי בילדותי?
היו רבים כאלה אבל אני חוזרת דווקא לגילאים של טרום-קריאה, לספרים אליהם נחשפתי עוד בטרם ידעתי לקרוא וביניהם – אל 'האפרוח העשירי' של נתן אלתרמן. זוכרת את הטקסט, את הספר – את הצהוב האפרוחי, את האב התרנגול ואת הביצים המבוקעות בציוריה של צילה בינדר ובעיקר את החוויה של האזנה לצליל קולו של אבי. בכל פעם מחדש אחזה בי החרדה כשהתברר שהאפרוח העשירי אינו מצליח לצאת מן הביצה. 'האפרוח משתגע, את ראשו בקיר חובט...אי אפשר להתבקע, אי אפשר להיולד'. קטעים רבים אני זוכרת עדיין בעל-פה. 'רק אני יושב נכלם, ביצתי היא מיוחדת, אם אהיה פה לעולם, לא יהיה לי יום הולדת'. בכל פעם מחדש חרדתי פן יישכח האפרוח על-ידי משפחתו, פן ילכו כולם והוא יישאר לבדו, נטוש, וכל-כך רווח לי כשסוף-סוף נזכרו בו הוריו. כש'לביצה האב ניגש וקרא בקול נרגש: - בני הקט, אפרוחי...ראה, אביך אנוכי!...ויכה במקור – ויהי אור'...
שנים עברו מאז. משקעי עבר וסיפורי עבר אינם הולכים לאיבוד וכעבור כ-60 שנה כתבתי שיר להולדת אחד מנכדי. שיר שקראתי לו 'זוטא קטינא' ובו סיפרתי על זוטא קטינא המצוי בבטן פנימה. 'איזה כיף לו. איזו נחת. כל היום עם אמא יחד...טוב לו שם בבטן פנימה. טוב להיות תמיד עם אמא'. ובשיר שכתבתי מדברים אליו ההורים בחום, ברוך. משדלים אותו 'נעטוף אותך בחום, גם בלילה, גם ביום. תקבל מה שתרצה, זוטא קטינא, אנא, צא!' ובסופו של דבר הוא התרצה והחוצה הוא יצא. 'אז כולם קראו 'הידד! זוטא קטינא כבר נולד'...
רק לאחר מעשה הבנתי כי מבלי דעת הושפעתי בשירי זה מ'האפרוח העשירי'. כמו האפרוח העשירי גם זוטא קטינא 'זורר' – זה בביצה וזה בבטן; כמו האפרוח העשירי גם זוטא קטינא התאחר לצאת. האפרוח העשירי יצא בערב חג ראש השנה – ואצלי – 'עוד לפני בעור חמץ זוטא קטינא התאמץ, הוא רצה לצאת בזמן לקבל אפיקומן...וידעו כבר מיהו מהו עוד לפני בוא אליהו'...
ובעיקר- במקום חרדת הנטישה של האפרוח העשירי הענקתי לזוטא קטינא תשומת-לב ואהבה עוד בטרם יצא לאויר העולם.
חגית בנזימן
היו רבים כאלה אבל אני חוזרת דווקא לגילאים של טרום-קריאה, לספרים אליהם נחשפתי עוד בטרם ידעתי לקרוא וביניהם – אל 'האפרוח העשירי' של נתן אלתרמן. זוכרת את הטקסט, את הספר – את הצהוב האפרוחי, את האב התרנגול ואת הביצים המבוקעות בציוריה של צילה בינדר ובעיקר את החוויה של האזנה לצליל קולו של אבי. בכל פעם מחדש אחזה בי החרדה כשהתברר שהאפרוח העשירי אינו מצליח לצאת מן הביצה. 'האפרוח משתגע, את ראשו בקיר חובט...אי אפשר להתבקע, אי אפשר להיולד'. קטעים רבים אני זוכרת עדיין בעל-פה. 'רק אני יושב נכלם, ביצתי היא מיוחדת, אם אהיה פה לעולם, לא יהיה לי יום הולדת'. בכל פעם מחדש חרדתי פן יישכח האפרוח על-ידי משפחתו, פן ילכו כולם והוא יישאר לבדו, נטוש, וכל-כך רווח לי כשסוף-סוף נזכרו בו הוריו. כש'לביצה האב ניגש וקרא בקול נרגש: - בני הקט, אפרוחי...ראה, אביך אנוכי!...ויכה במקור – ויהי אור'...
שנים עברו מאז. משקעי עבר וסיפורי עבר אינם הולכים לאיבוד וכעבור כ-60 שנה כתבתי שיר להולדת אחד מנכדי. שיר שקראתי לו 'זוטא קטינא' ובו סיפרתי על זוטא קטינא המצוי בבטן פנימה. 'איזה כיף לו. איזו נחת. כל היום עם אמא יחד...טוב לו שם בבטן פנימה. טוב להיות תמיד עם אמא'. ובשיר שכתבתי מדברים אליו ההורים בחום, ברוך. משדלים אותו 'נעטוף אותך בחום, גם בלילה, גם ביום. תקבל מה שתרצה, זוטא קטינא, אנא, צא!' ובסופו של דבר הוא התרצה והחוצה הוא יצא. 'אז כולם קראו 'הידד! זוטא קטינא כבר נולד'...
רק לאחר מעשה הבנתי כי מבלי דעת הושפעתי בשירי זה מ'האפרוח העשירי'. כמו האפרוח העשירי גם זוטא קטינא 'זורר' – זה בביצה וזה בבטן; כמו האפרוח העשירי גם זוטא קטינא התאחר לצאת. האפרוח העשירי יצא בערב חג ראש השנה – ואצלי – 'עוד לפני בעור חמץ זוטא קטינא התאמץ, הוא רצה לצאת בזמן לקבל אפיקומן...וידעו כבר מיהו מהו עוד לפני בוא אליהו'...
ובעיקר- במקום חרדת הנטישה של האפרוח העשירי הענקתי לזוטא קטינא תשומת-לב ואהבה עוד בטרם יצא לאויר העולם.
חגית בנזימן