אילנה אבן טוב- ישראלי
הספר הראשון, שאני זוכרת שקראתי ממש בעצמי, היה חוט הזהב של נורמן מקלאוד, יצא בהוצאת צציק 1935. ומאותו זמן אני זוכרת גם את השיר 'למה זה קדרתי לאורו של יום / כי הנה נזכרתי באמי פתאום...' של אברהם ברוידס, שהיה יליד וילנה כאמי. השיר נקרא 'מתנה', והיה מלווה ברישום שחור-לבן של נחום גוטמן של ילד נוגה.
אחר כך אני זוכרת את אורה הכפולה ואת אמיל והבלשים, ואמיל והתאומים, ושאר ספריו של אריך קסטנר, שקראתי לילדי ולתלמידי. והאנושיות שלו עדיין מדברת אלי בטון האינטימי ואהבת האדם והדמיון המבורך. אהבתי את אי הילדים של מירה לובה, שהיה בעיני משאלת-לב לעצמאות. ושני רֵעִים יצאו לדרך, שלה ושל ימימה טשרנוביץ. ואת אחד משלנו של ימימה טשרנוביץ.
ואהבתי מאוד סיפורי אגדות, ובמיוחד את סיפוריו של הנס כריסטיאן אנדרסן, שעדיין אני אוהבת וקוראת. ועכשיו אני נזכרת ב'צפור הכחולה', שחיפשתי שוב ולא מצאתי אותה, אבל היא חוזרת בשיר ילדים שלי 'אגדת חורף כחולה'.
ואת מִשלֵי קרילוב ידעתי כמעט בעל-פה, ובכיתה ה' העברתי לקבוצה שלי בצופים פעולה על משליו. והוא עדיין שמור אצלי בעטיפה שיצרתי עבורו, מהודק בנייר דבק חום עבה. כל משלי קרילוב, עברית: חנניה רייכמן. ציורים: נחום גוטמן, הוצאת ספרים נ. טברסקי, חברה בע'מ תש'י. ואת ד'ר דוליטל, רופא החיות, אהבתי במיוחד, ואת היידי בת ההרים ואת סבא שלה. וספריו של יעקוב חורגין נקראו בשקיקה, והוא החיה לי את גיבורי ההיסטוריה. מביניהם אני זוכרת את הורדוס ומרים ואת הקנאים הצעירים.
ומגיל צעיר אני זוכרת את סיפורי התנ'ך. היה לנו תנ'ך מצויר, והייתי מעיינת בו בסקרנות והנאה. התנ'ך היה מקור לא אכזב של סיפורי תשוקה ואהבה ובגידה - אני זוכרת במיוחד את סיפור רות המואביה ובועז, ואת סיפור דוד ובת-שבע ואת סיפור שמשון ודלילה. את הסיפור הזה היה דודי ניומקה מספר, כשהיה בא לביקור מהקבוץ, בדרמטיות רבה לפני השינה, ותמיד הייתי מחכה בציפייה דרוכה ל'פלשתים עליך שמשון'! ולהשתחררות הגבורה מכבליו, עד הבגידה של דלילה.
בתקופת ההתבגרות קראתי את האסופית של לוסי מוד מונטגומרי, שחזרתי לקרוא בתרגום עברי מחודש מחפשת בדמותה של אן שרלי ובדרך ראייתה את הילדה שהייתי, והתרגשתי מאוד מאילן גדל בברוקלין של בטי סמית, ומנשים קטנות של לואיזה אלקוט (ספר ראשון שקראתי בשלמות באנגלית), והתמוגגתי מהלב של דאמיצ'יס (בדיעבד, כמה דידקטי!).
וקראתי את תום סוייר ואת הקלברי פין של מרק טויין, וחיכיתי בתור בספרייה לכל ספר חסמבה שיצא - אז כבר הייתי שבויה במיתוס הגבורה של מלחמת השחרור, ביניהם המכתבים של זוהרה לביטוב ושמואליק קאופמן, שדבורה עומר כתבה עליהם אחר-כך את עזה כמוות אהבה. ואת סיפורם של הל'ה קראתי וידעתי מקרוב, ביניהם חייו ומותו של יונה לוי, שהיה החבר של בת-דודתי שרה.
באותה עת התוודעתי ליומן של חנה סנש ושיריה, והם היו אז מקור השראה. וגם את פוצ'ו קראתי, וצחקתי ובכיתי עם כל חבורת היוסיניו שלו בחבורה שכזאת.
ובהיותי בת ארבע-עשרה קראתי את הנרי סנקביץ, - באש ובחרב, ואת המבול בא בששה חלקים, ואת קוו-ואדיס. ואת עלובי החיים והגיבן מנוטרדם של ויקטור הוגו ואת דיקנס, ואת הנפש הקסומה של רומן רולן בששה חלקים. ואמי קראה לי שירים של המשורר הפולני אדם מיצקביץ, שהיה זכור לה עוד מפולניה.
זה היה הרבה לפני עידן הטלביזיה והספרים ,הופיעו בכרכים עבי כרס, שניתנו לנו בספריה במשׂורה. וכמה חששתי כל פעם בבואי לספריה שמא הושאל הכרך המבוקש, ויהיה עלי לחכות לו בכיליון נפש.
ואת הספרים האלה קראנו בתרגום, ובאיכות הדפסה לעתים ירודה. כמה מעטים היו אז הספרים בעברית. וכמה היינו מצפים להם בימים ההם, כשהספרים היו עולם הדמיון והקסם והכאב שלנו.
את הספרות הרוסית קראנו כמעט כספרות חובה. את מלחמה ושלום מאת לייב טולסטוי קראתי פעם ראשונה בחופש הגדול של כיתה ח', וחיפשתי במילון של דן פינס את המילים הלועזיות, שהספר היה מלא בהן, ושאלתי את דודתי בלומה, שהייתה בקיאה בשפה ובספרות הרוסית, ובת-שיח לעיון בהם. פעם שנייה קראתי את מלחמה ושלום כשהייתי בצבא, ואז כבר דילגתי על חלקים גדולים מתיאור המלחמה, מרשה לעצמי לקרוא מה שעניין אותי באותה עת.
את האידיוט לדוסטויבסקי קראתי כבר בתקופת השירות בצבא, וזו הייתה אהבה גדולה. ובאותה תקופה קראתי גם את הנסיך הקטן של אכזופרי, שנגע ללבי כבר בפגישה הראשונה במדבר, ובגלל אהבתו לשושנה, וסיפור הידידות בינו לבין השועל.
ומחוויית השנים האלה בתיכון, אני נושאת בעיקר את יום ששי - לאחר ארוחת השבת המשפחתית, לאחר חפיפת הראש, מתכנסת במיטה וקוראת ספר. ושום דבר לא יכול היה להפר את התענוג של השעות האלה עם עצמי, אפילו לא ערבי התנועה. ואת כל הספרים האלה הייתי מחליפה בספרייה. בעיקר 'הספרייה העירונית', שהיום היא 'בית אריאלה', אבל אז הייתה צריף מאורך של קומה אחת. והייתי מעיינת שם גם בספרי עיון בחדר העיון. ובימים אחרים גם הייתי הולכת לבית-ביאליק, אך הוא כבר סיפור בפני עצמו. והייתה גם הספרייה של בית-הספר עירוני א', בו למדתי, סמוך לסינמטק בתל-אביב, ושם היה הספרן המסור גרוס, שאפשר היה לפנות אליו תמיד בשאלה. ורק לימים ידעתי, עד כמה בדידותו כפליט שואה, מצאה ניחומים בספרים ובנו. ועוד זכורה לי הספרייה של ילדותי המוקדמת, בקצה רחוב הנביאים ליד שדרות ח'ן, וההליכה אליה ובחזרה ברחוב הנביאים, ואני שקועה בקריאה, ולא מבחינה באנשים ונתקלת בעצי הפיקוס לאורך המדרכה. כל מה שאני מחפשת בקריאה, אם אני מנסה לנסח זאת עכשיו, זו האנרגיה של המילים שנושאת אותי מעבר למילים. האנרגיה הזו היא אולי תשוקת החיים שמתרגמת לאמנות. יש בה זרימה, נביעה ממקור לא-ידוע, שמתארגן לצורה.
היום אני יודעת, שהשפה העברית היא הבית האמיתי שלי. לכן לא יכולתי להגר אל מעבר לים, למרות שעשר שנים עשיתי שם. לכן לא חלמתי אף פעם בשפה זרה. לכן השפה העברית היא אולי המקום היחיד בו אני מרגישה קרקע בטוחה. כמעט עוגן הצלה. אולי גם מרחב החירות היחיד שאני יודעת.
אילנה אבן טוב - ישראלי
אחר כך אני זוכרת את אורה הכפולה ואת אמיל והבלשים, ואמיל והתאומים, ושאר ספריו של אריך קסטנר, שקראתי לילדי ולתלמידי. והאנושיות שלו עדיין מדברת אלי בטון האינטימי ואהבת האדם והדמיון המבורך. אהבתי את אי הילדים של מירה לובה, שהיה בעיני משאלת-לב לעצמאות. ושני רֵעִים יצאו לדרך, שלה ושל ימימה טשרנוביץ. ואת אחד משלנו של ימימה טשרנוביץ.
ואהבתי מאוד סיפורי אגדות, ובמיוחד את סיפוריו של הנס כריסטיאן אנדרסן, שעדיין אני אוהבת וקוראת. ועכשיו אני נזכרת ב'צפור הכחולה', שחיפשתי שוב ולא מצאתי אותה, אבל היא חוזרת בשיר ילדים שלי 'אגדת חורף כחולה'.
ואת מִשלֵי קרילוב ידעתי כמעט בעל-פה, ובכיתה ה' העברתי לקבוצה שלי בצופים פעולה על משליו. והוא עדיין שמור אצלי בעטיפה שיצרתי עבורו, מהודק בנייר דבק חום עבה. כל משלי קרילוב, עברית: חנניה רייכמן. ציורים: נחום גוטמן, הוצאת ספרים נ. טברסקי, חברה בע'מ תש'י. ואת ד'ר דוליטל, רופא החיות, אהבתי במיוחד, ואת היידי בת ההרים ואת סבא שלה. וספריו של יעקוב חורגין נקראו בשקיקה, והוא החיה לי את גיבורי ההיסטוריה. מביניהם אני זוכרת את הורדוס ומרים ואת הקנאים הצעירים.
ומגיל צעיר אני זוכרת את סיפורי התנ'ך. היה לנו תנ'ך מצויר, והייתי מעיינת בו בסקרנות והנאה. התנ'ך היה מקור לא אכזב של סיפורי תשוקה ואהבה ובגידה - אני זוכרת במיוחד את סיפור רות המואביה ובועז, ואת סיפור דוד ובת-שבע ואת סיפור שמשון ודלילה. את הסיפור הזה היה דודי ניומקה מספר, כשהיה בא לביקור מהקבוץ, בדרמטיות רבה לפני השינה, ותמיד הייתי מחכה בציפייה דרוכה ל'פלשתים עליך שמשון'! ולהשתחררות הגבורה מכבליו, עד הבגידה של דלילה.
בתקופת ההתבגרות קראתי את האסופית של לוסי מוד מונטגומרי, שחזרתי לקרוא בתרגום עברי מחודש מחפשת בדמותה של אן שרלי ובדרך ראייתה את הילדה שהייתי, והתרגשתי מאוד מאילן גדל בברוקלין של בטי סמית, ומנשים קטנות של לואיזה אלקוט (ספר ראשון שקראתי בשלמות באנגלית), והתמוגגתי מהלב של דאמיצ'יס (בדיעבד, כמה דידקטי!).
וקראתי את תום סוייר ואת הקלברי פין של מרק טויין, וחיכיתי בתור בספרייה לכל ספר חסמבה שיצא - אז כבר הייתי שבויה במיתוס הגבורה של מלחמת השחרור, ביניהם המכתבים של זוהרה לביטוב ושמואליק קאופמן, שדבורה עומר כתבה עליהם אחר-כך את עזה כמוות אהבה. ואת סיפורם של הל'ה קראתי וידעתי מקרוב, ביניהם חייו ומותו של יונה לוי, שהיה החבר של בת-דודתי שרה.
באותה עת התוודעתי ליומן של חנה סנש ושיריה, והם היו אז מקור השראה. וגם את פוצ'ו קראתי, וצחקתי ובכיתי עם כל חבורת היוסיניו שלו בחבורה שכזאת.
ובהיותי בת ארבע-עשרה קראתי את הנרי סנקביץ, - באש ובחרב, ואת המבול בא בששה חלקים, ואת קוו-ואדיס. ואת עלובי החיים והגיבן מנוטרדם של ויקטור הוגו ואת דיקנס, ואת הנפש הקסומה של רומן רולן בששה חלקים. ואמי קראה לי שירים של המשורר הפולני אדם מיצקביץ, שהיה זכור לה עוד מפולניה.
זה היה הרבה לפני עידן הטלביזיה והספרים ,הופיעו בכרכים עבי כרס, שניתנו לנו בספריה במשׂורה. וכמה חששתי כל פעם בבואי לספריה שמא הושאל הכרך המבוקש, ויהיה עלי לחכות לו בכיליון נפש.
ואת הספרים האלה קראנו בתרגום, ובאיכות הדפסה לעתים ירודה. כמה מעטים היו אז הספרים בעברית. וכמה היינו מצפים להם בימים ההם, כשהספרים היו עולם הדמיון והקסם והכאב שלנו.
את הספרות הרוסית קראנו כמעט כספרות חובה. את מלחמה ושלום מאת לייב טולסטוי קראתי פעם ראשונה בחופש הגדול של כיתה ח', וחיפשתי במילון של דן פינס את המילים הלועזיות, שהספר היה מלא בהן, ושאלתי את דודתי בלומה, שהייתה בקיאה בשפה ובספרות הרוסית, ובת-שיח לעיון בהם. פעם שנייה קראתי את מלחמה ושלום כשהייתי בצבא, ואז כבר דילגתי על חלקים גדולים מתיאור המלחמה, מרשה לעצמי לקרוא מה שעניין אותי באותה עת.
את האידיוט לדוסטויבסקי קראתי כבר בתקופת השירות בצבא, וזו הייתה אהבה גדולה. ובאותה תקופה קראתי גם את הנסיך הקטן של אכזופרי, שנגע ללבי כבר בפגישה הראשונה במדבר, ובגלל אהבתו לשושנה, וסיפור הידידות בינו לבין השועל.
ומחוויית השנים האלה בתיכון, אני נושאת בעיקר את יום ששי - לאחר ארוחת השבת המשפחתית, לאחר חפיפת הראש, מתכנסת במיטה וקוראת ספר. ושום דבר לא יכול היה להפר את התענוג של השעות האלה עם עצמי, אפילו לא ערבי התנועה. ואת כל הספרים האלה הייתי מחליפה בספרייה. בעיקר 'הספרייה העירונית', שהיום היא 'בית אריאלה', אבל אז הייתה צריף מאורך של קומה אחת. והייתי מעיינת שם גם בספרי עיון בחדר העיון. ובימים אחרים גם הייתי הולכת לבית-ביאליק, אך הוא כבר סיפור בפני עצמו. והייתה גם הספרייה של בית-הספר עירוני א', בו למדתי, סמוך לסינמטק בתל-אביב, ושם היה הספרן המסור גרוס, שאפשר היה לפנות אליו תמיד בשאלה. ורק לימים ידעתי, עד כמה בדידותו כפליט שואה, מצאה ניחומים בספרים ובנו. ועוד זכורה לי הספרייה של ילדותי המוקדמת, בקצה רחוב הנביאים ליד שדרות ח'ן, וההליכה אליה ובחזרה ברחוב הנביאים, ואני שקועה בקריאה, ולא מבחינה באנשים ונתקלת בעצי הפיקוס לאורך המדרכה. כל מה שאני מחפשת בקריאה, אם אני מנסה לנסח זאת עכשיו, זו האנרגיה של המילים שנושאת אותי מעבר למילים. האנרגיה הזו היא אולי תשוקת החיים שמתרגמת לאמנות. יש בה זרימה, נביעה ממקור לא-ידוע, שמתארגן לצורה.
היום אני יודעת, שהשפה העברית היא הבית האמיתי שלי. לכן לא יכולתי להגר אל מעבר לים, למרות שעשר שנים עשיתי שם. לכן לא חלמתי אף פעם בשפה זרה. לכן השפה העברית היא אולי המקום היחיד בו אני מרגישה קרקע בטוחה. כמעט עוגן הצלה. אולי גם מרחב החירות היחיד שאני יודעת.
אילנה אבן טוב - ישראלי