שהם סמיט

מבוא לתורת המוסר 
על סיפוריו של יוסי מרגלית


אחד מספרי הילדים המרופטים ביותר בספרייתי הוא 'כזה גיבור', ספר סיפורים מאת הסופר 
יוסי מרגלית. מדובר בספר שכילדה קראתי לפחות עשר פעמים, הותיר בי חותם עמוק, (לימים היה למקור השפעה על ספרי 'ילד עיר') לכן, מטבע הדברים, שאפתי להכירו גם לילדיי.
התגובה הראשונה של כל אחד מהם - כל אחד בשעתו - הייתה: 'אוף אמא, זה ספר ישן!'
שעל כך עניתי, לכל ילד בשעתו : 'נקרא סיפור אחד בלבד ואז תחליט.'
וכל ילד - בשעתו - האזין בדריכות וכשהגענו לסוף הסיפור, עוד לפני שהספקתי לשאול, אמר: 'עוד סיפור!' ושהחל קורא בעצמו , מיד נטל את הספר וקרא אותו שוב מכריכה לכריכה.
על פניו, דומה כי המרחק בין גיבורי סיפוריו של מרגלית לבין ילדי המילניום הזה, בלתי ניתן לגישור. הילדים בסיפורים - מקצתם עונים לשמות מיושנים כגון 'עקיבא', 'בן-ציון' ו'שרגא' - הם בני מושב החיים בארץ בשנות החמישים. הם דרים בבתים חד-קומתיים קטנים ופשוטים, בחדרים המשמשים בעיקר לשינה, אין להם מכשירים אלקטרוניים, והם מבלים בחוצות הכפר ( לא פעם במשחקים מסוכנים כמו הפלגה על חסקה מאולתרת עשויה מדלת, על פני בור ספיגה שהתמלא במי גשמים) ולכדורגל שלהם יש לא רק 'פנימי' אלא גם שרוך! גם שפתו של הילד המספר נשמעת כיום מעט מיושנת. ילדים בני ימינו הרי לא יאמרו 'המורה תרגז' , 'חגית נשתתקה' , 'הייתי שבע רצון' ; ולתפוז לא יקראו 'תפוח זהב'.
ובכל זאת, בניגוד לטקסטים רבים אחרים בני תקופתם, הסיפורים הללו, שיצאו לאור לראשונה בשנת 1956, עדיין מהלכים קסם על ילדים בני 6-10 , וזאת, בעיקר בזכות שני מרכיבים : העלילה, וקול הילד המספר.
קורא בוגר אולי יזהה בעלילות נוסחה: החטא ועונשו. כל אחד מאחד עשר הסיפורים שבקובץ נטווה סביב פשע קטן: פעם זו התעקשות הילדים 'להפליג בלווייתן' - אותה דלת המשמשת להם כחסקה; פעם התעקשותו של המספר להלך יחף ולא בסנדלים כפי שהורתה לו אמו; פעם זה משחק בשודדים היוצא מכלל שליטה והופך למשחק אלים; פעם גניבה בשביל חבר ופעם אי שמירה על כדורגל (שבימים ההם היה חפץ יקר). העונשים - בהתאם: נפילה למימיו הקפואים של בור הספיגה, היפצעות ממסמר חלוד, נידוי חברתי, ואובדן הכדור היקר. קורא בוגר גם יזהה את קול המבוגר המחנך המסתווה בתוך קולו של הדובר הילדי , כאופייני לתקופה שבה המבוגר היה דמות אוטוריטית שאין לחלוק עליה.
ואולם אופן זה של הצגת סיפורי 'כזה גיבור' עושה להם עוול. נכון, יש נוסחה, וגם נימה קלה של מוסר השכל, אך זו אינה משתלטת על הקול הדובר, שבסך הכל הוא אמין, מעורר הזדהות ובעיקר, חף מן הנרקיסיזם המאפיין את סיפורי הגוף הראשון של רבים מבני עידן הסלפי ( והסלפיש) . לפנינו דובר המצליח להיות אינדיבידואל בדעותיו אך גם חבר בחברת הילדים, שהיא חלק יסודי במהותו , ולפיכך, הטקסט מתאפיין בצניעות וביושר. זהו דיווח חף מקישוטים רטוריים, התבדחויות, ובכלל, הבלטה של אישיות המספר.
זהו 'ספר חינוכי' במובן הטוב. ספר מטלטל ומטריד המביא את קוראו הצעיר להרהר בחולשותיו של האדם, בענייני מוסר, אחריות אישית ואחריות חברתית. מכל הסיפורים - גם מאלה המתארים פשע של רוע, עולה כי על פי רוב שותפים לפשע יותר מאדם אחד. לעתים זהו מדיח בכוונת זדון (ילד המכריח ילד אחר לגנוב למענו) ולעתים החברה כולה - בשתיקתה. עלילות הסיפורים כמו פונות ישירות אל חוש הצדק הטבעי של ילדים ודורשות מהם לגבש עמדה כלפי הדמויות, ובכלל זה כלפי דמויות שסרחו. הסיפורים המוצלחים ביותר שבקובץ הם אלה המחוללים בקורא רגשות מעורבים - למשל, הסיפור הבלתי נשכח הפותח 'מחברת החיבורים של חגית', שעניינו רדיפת חינם של ילדה חפה מפשע - רדיפה שאף מחנכת הכתה לא הייתה נקייה ממנה.
'דוד המלך', אחד מסיפורי הקובץ מופיע בתכנית הלימודים של משרד החינוך, ברם, בעיבוד מקוצר הפוגם בו. לא כדאי להסתפק בזה. ילדים הורים ומחנכים ימצאו בספר הוותיק הזה שלל רב. 

שהם סמיט