ענת לויט
יש משוררת אחת עברייה אשר לה אני חייבת כנראה את הציר המרכזי של חיי, כמעט מראשיתם. שמה של המשוררת הוא פניה ברגשטיין. לפי ההלכה, על פי שני עדים יקום דבר. לפי הלכות חיי אין לי אלא להסתפק בעדותה של עדה אחת המהימנה עלי – הלוא היא אמי אסתר. מהיותי בת שנה, כך אהבה ודאגה תמיד לספר קודם כול באוזני, ידעתי על פה את ספריה של ברגשטיין 'בוא אלי, פרפר נחמד', 'נצא אל השדה' ו'ויהי ערב'.
אהבה עזה במיוחד, שרק הלכה והתגברה בשנותי המוקדמות, הייתה אל הספר 'ויהי ערב'. ואפילו היום, לאחר שחלפו עברו להן מחצית משנות חיי, אני חשה צביטה לבבית בכל עת שזכרוני מציף את רגע השיא בעלילת הבראשית של הילדה התמה היוצאת לברך בלילה טוב את אפרוחיה. ומהו אותו רגע שיא מכמיר לב? זהו הרגע שבו אבי הילדה אשר נמלא כעס כלפיה על שהעירה בשוגג את האפרוחים – מוחל לה ומעניק לה נשיקה. נשיקת האב הזו, שכה חסרה לי בחיי, הוענקה לי מאז מעצם אהבת הספר שהתחזקה בי עוד ועוד להוות לי נתיב מרכזי להלך בו כל ימי. עיקרו של נתיב זה בנשיקת המילים שחיברתי אני מילדותי ועד היום.
פניה ברגשטיין, היא ולא אחרת שעשתני לימים גם למשוררת, סופרת ועורכת ספרים, כשעיקר תכלית עשייתי מוכתבת בראש ובראשונה על ידי המוזיקליות שטמונה בין ובתוך המילים. זהו סוד הקסם הראשון במעלה הטמון בצירוף שבין מילה למילה. מקצב שנוסך בעולם הפנימי זרימה הנדמית לשמן על המים – חרף כל המשברים והסערות והמערבולות. הספרות, ובראשה השירה, יהיו תמיד במקורן כמיהה להשלמת הנשיקה החסרה וכהנצחת הגעגוע למצלול התמים, הפשוט לכאורה, שעוטף בהרבה רוך את גרעין האהבה הטהורה: 'רצתי, רצתי, ונפלתי,/ ומכה ביד קיבלתי!/ אוי, כואבת המכה'/ אמא, תני לי נשיקה!' ובאמת, למה עוד נידרש כל חיינו באופן כזה או אחר אם לא לאותה נשיקת אם?!
לפני עשרים ושש שנים נעשיתי אם בישראל, ועד כמה שמחה נמלאתי כשלפני 'מעשה בחמישה בלונים' ו'תירס חם' מאת מרים רות הנפלאה, רכשתי למען בנותי השתיים – תמר ודנה – את ספריה של פניה ברגשטיין שאפילו מראם המופלא בעיני ענת הילדה לא שונה! ועד כמה שמחתי לגלות שקסם מילותיה של פניה ברגשטיין לא התפוגג בעבורי כלל וכלל – משל נותרתי אי שם עמוק בתוכי פעוטה תמה וברה. עתה אין לי אלא לצפות ליום שבו ייסגר בעבורי מעגל אדיר של אהבה למילה העברית ולמנגינתה הקסומה, ואוכל לפרוט בקולי על חליל מילותיה של פניה ברגשטיין גם באוזני נכדי...
ענת לויט
אהבה עזה במיוחד, שרק הלכה והתגברה בשנותי המוקדמות, הייתה אל הספר 'ויהי ערב'. ואפילו היום, לאחר שחלפו עברו להן מחצית משנות חיי, אני חשה צביטה לבבית בכל עת שזכרוני מציף את רגע השיא בעלילת הבראשית של הילדה התמה היוצאת לברך בלילה טוב את אפרוחיה. ומהו אותו רגע שיא מכמיר לב? זהו הרגע שבו אבי הילדה אשר נמלא כעס כלפיה על שהעירה בשוגג את האפרוחים – מוחל לה ומעניק לה נשיקה. נשיקת האב הזו, שכה חסרה לי בחיי, הוענקה לי מאז מעצם אהבת הספר שהתחזקה בי עוד ועוד להוות לי נתיב מרכזי להלך בו כל ימי. עיקרו של נתיב זה בנשיקת המילים שחיברתי אני מילדותי ועד היום.
פניה ברגשטיין, היא ולא אחרת שעשתני לימים גם למשוררת, סופרת ועורכת ספרים, כשעיקר תכלית עשייתי מוכתבת בראש ובראשונה על ידי המוזיקליות שטמונה בין ובתוך המילים. זהו סוד הקסם הראשון במעלה הטמון בצירוף שבין מילה למילה. מקצב שנוסך בעולם הפנימי זרימה הנדמית לשמן על המים – חרף כל המשברים והסערות והמערבולות. הספרות, ובראשה השירה, יהיו תמיד במקורן כמיהה להשלמת הנשיקה החסרה וכהנצחת הגעגוע למצלול התמים, הפשוט לכאורה, שעוטף בהרבה רוך את גרעין האהבה הטהורה: 'רצתי, רצתי, ונפלתי,/ ומכה ביד קיבלתי!/ אוי, כואבת המכה'/ אמא, תני לי נשיקה!' ובאמת, למה עוד נידרש כל חיינו באופן כזה או אחר אם לא לאותה נשיקת אם?!
לפני עשרים ושש שנים נעשיתי אם בישראל, ועד כמה שמחה נמלאתי כשלפני 'מעשה בחמישה בלונים' ו'תירס חם' מאת מרים רות הנפלאה, רכשתי למען בנותי השתיים – תמר ודנה – את ספריה של פניה ברגשטיין שאפילו מראם המופלא בעיני ענת הילדה לא שונה! ועד כמה שמחתי לגלות שקסם מילותיה של פניה ברגשטיין לא התפוגג בעבורי כלל וכלל – משל נותרתי אי שם עמוק בתוכי פעוטה תמה וברה. עתה אין לי אלא לצפות ליום שבו ייסגר בעבורי מעגל אדיר של אהבה למילה העברית ולמנגינתה הקסומה, ואוכל לפרוט בקולי על חליל מילותיה של פניה ברגשטיין גם באוזני נכדי...
ענת לויט