מקס ומוריץ

ההורים שלי מעולם לא הקריאו לי ספרים וגם איני זוכר שסיפרו לי סיפורים לפני השינה או בכלל. אליהו, בן השמונה, שהיה מבוגר ממני בשלש שנים ומעולם לא קרא ספר, אהב לשבת ליד מיטתי ולהמציא לי סיפורים מסעירים כולם על על כדורגל ועל ניצחונות מזהירים. זה היה בשנות השישים בשכונת הפרבר הרמת-גנית שקבוצת הכדורגל שלה 'מכבי רמת-עמידר' חזרה ונכשלה במאמציה לעלות לליגה הלאומית ושנה אחרי שנה סיימה במקום השני בליגה א' דרום ,אבל לא בסיפורים של אליהו שבהם לקחנו אליפות שוב ושוב. את הספרים שלי הייתי לוקח מהספרייה ולכן זכור לי במיוחד הספר בכריכה הצהובה '
מקס ומוריץ שבו בחרתי ואמא שלי קנתה בחנות ספרים ברמת-גן. אני זוכר היטב מדוע בחרתי דווקא בספר הזה ולא ב'שביעייה הסודית' או ב'בלשים הצעירים' שהיו כל כך אהובים עלי. שני הפרצופים הזכירו לי את 'השמן והרזה' ולכן היה ברור לי שמדובר בספר מצחיק ואכן לא טעיתי. מהרגע הראשון התאהבתי הן בשני הילדים החביבים ובתעלולים המצחיקים שעוללו לבני הכפר והן באיורים הגרוטסקיים. איזה כיף היה לשמוע אותם קוראים לחייט הטיפש: תייש תייש מק מק מק והוא האוויל יוצא לרדוף אחריהם וכמעט טובע כאשר הגשר שהוא חוצה , קורס (הרבה שנים לפני שזה קרה במכביה) עד ששני אווזים מושים את האידיוט קפוא וקר. עד היום אני מצטער שלא היה לי אומץ לנסר את הכיסא של המורה יצחק שהיה מטיל עלינו טרור ואימה בבית הספר. תרנגולות לא היו בשכונה ואנחנו עמלנו לשכלל את הרעיון של מקס ומוריץ ללכידת חתולים. הם קשרו קרומי לחם לחוט והתרנגלות הפתיות בלעו אותם ונחנקו ואילו אורי ואני הטמנו סיכת ביטחון קשורה לחוט פשתן (שאנחנו קראנו לו שפגט) בתוך קציצה וניסינו להפיל בפח חתולים. התוצאה הייתה שתים-עשרה זריקות מכאיבות נגד כלבת שקיבל אורי , בבטן, אחרי שהחתול סירב להילכד ושרט אותו מעל לגבה.
גם את תעלול מילוי אבק שריפה במקטרת של המורה שמתפוצצת וגורמת לשריפת שערותיו לא הצלחנו ליישם, וזאת משלוש סיבות מדעיות. הראשונה: המורה יצחק לא עישן מקטרת ואפילו לא סיגריה. השנייה גם אם היה מעשן הרי לא היה שערו נשרף , מכיוון שהיה קרח לחלוטין . השלישית: מחסור באבק שריפה. לא מצאנו במכולת ולא אצל הירקן וגם לא בגלנטריה של פריד שמכר כל מיני סדקית וצעצועים. מה שכן הצלחנו , ביוזמה ובתושייה, היה לגרד גופרית מראשי גפרורים ולהכניס לתוך בדל סיגריה ארוך שמצאנו זרוק ברחוב. למזלנו לא ידענו שכדי לעשן צריך לשאוף וכאשר נשפנו פרצה להבה, שחרכה רק מעט את הגבות. היום אני למד לדעת שמקס ומוריץ אינו אלא הומור שחור משחור שנועד להפחיד ילדים ולשלוט בהם. שזהו ספר בעל תפקיד חינוכי לאלף לציות ולסמכות ואינו אלא פדגוגיה שחורה. אני קורא כיצד אנשי חינוך ופסיכולוגים, מורות וגננות מזדעזעים מגורלם המחפיר של מקס ומוריץ ומוכיחים כיצד ואיך הספר מטיל אימה ופחד וסיוטים בלב הילד האומלל.
ומה עולה בגורלם של השמן והרזה, סליחה, מקס ומוריץ? הם נעטפים בבצק ונאפים בתנור וכשהם יוצאים הם מכרסמים בהנאה את הקליפה הקשה והפריכה (אני אישית תמיד שנאתי את 'הקשה' של הלחם ) אבל בסופו של דבר, אחרי שהם חותכים שקי תבואה של איכר ,הם נתפסים, נטחנים בטחנת קמח ונאכלים על ידי אווזים. אני זוכר היטב שאת הקטע האחרון קראתי שוב ושוב וחשבתי כמה זה אידיוטי שמי שתופס אותם הוא האיכר הפשוט והגס שפשוט לא מבין בדיחה טובה.
לפני כחצי שנה חיפשתי בחנויות את הספר בגירסה הזו על מנת להקריא אותו לבני בן החמש. לצערי כל מה שמצאתי היו גירסאות בכריכה קשה עבה שבהן נעלם הסוף המקורי ועל כן השארתי אותן בחנויות. זה הרי מגוחך שילד שצופה ורואה זוועות בחדשות יפחד ויבהל מסיפור תעלול שכך כך רחוק מעולמו. מתי לאחרונה ראה ילד עירוני אווז? או סחב שק תבואה?
במאמר מוסגר אציין שגורל דומה, אכזרי ומצונזר, נפל גם בחלקו של 'יהושע הפרוע' הוא 'יפתח המלוכלך', שלמזלו של בני ולמזלי , הוא נמצא ברשותי, בגירסה אנגלית לא מצונזרת. הנה למשל הסיפור הפשוט על הילד שלא רצה לאכול מרק הוא The story of Augustus who would not have any soup : אוגוסטוס הבריא מחליט לא לאכול, הוא מרזה מיום ליום עד שביום החמישי הוא נופח את נשמתו ונקבר מתחת לצלב. אבל בגירסה הישראלית עולה הכרת על הקץ ההגיוני ואוגוסטוס הופך להיות ברק המפונדרק שבסופו של יום מתגלה כילד חכם שמתרצה ואוכל את המרק. כשהייתי ילד בן גילו של בני ,שום סיפור ושום איום, לא היו מאלצים אותי לאכול וכך גם בני. אני קורא לו בתרגום חופשי את הגירסה האנגלית, הוא צוחק ונהנה וברור לו לחלוטין שעדיף למות (לא ברור אם מושג המוות נהיר לו – אבל למי כן?) מאשר לאכול משהו לא טעים. טענתי הלוגית ששמעתי מהורי : איך אתה יודע שזה לא טעים אם לא טעמת? נענית בתשובה פשוטה : אני יודע ודי.

אלכס פז -גולדמן