איה מרבך
ספרים שאהבתי כשהייתי ילדה
בחופש הגדול בעידן הטרום מחשב וטרום טלוויזיה הכי אהבתי לקרוא על הספה בשעות הבוקר, כשרוח מערבית מצננת את הבית. יחד עם זיכרונות הקריאה משתלב טעמו של הלחם השחור, מרוח בסלט מיונז, שאמא שלי הייתה מכינה לי לארוחת עשר, מיונז שהיו קונים אותו מוכן עם חתיכות זעירות של ירקות, אין דבר כזה.
הבעיה שלי הייתה איך להשיג מספיק ספרי קריאה. לא רחוק מהבית שלנו הייתה ספרייה פרטית ששכנה בחנות למכשירי כתיבה, בה יכולתי לקבל רק ספר אחד ביום. גם לא יכולתי לבחור. הספרן היה עולה על סולם גבוה ומוריד ממנו ספר בשבילי. קראת אותו?
החנות הייתה תמיד חשוכה קצת, והיה בה ריח של נייר ישן. הספרים היו עטופים בנייר חום ועליו מודבקת פתקה עם שם הסופר ושם הספר. אי אפשר לדעת מה היה צבע העטיפה של הספר המקורי, או מה היה מצויר עליה, וכך הייתי צריכה להחליט רק על פי שמו של הספר אם אני רוצה אותו. כאשר שם הספר עבר את הביקורת שלי, הייתי אומרת: -לא קראתי-, ואז הספרן היה יורד באיטיות מהסולם, מחתים את הכרטיסייה שעל הדף האחרון, ונפרד בחוסר רצון מהספר שלו. ואם השם לא נראה לי, הייתי אומרת שכבר קראתי אותו, הספרן היה ממשיך להוציא ספרים מהמדפים העליונים עד שמצא ספר בשבילי.
כשסיימתי את קריאת הספר לא הייתה לי ברירה אלא לחפש בארונות הספרים בבית עד שיגיע יום המחר ואוכל לקחת ספר חדש מהספרייה. כך הגעתי לכתבי שלום עליכם בתיווכו של ברקוביץ', המתרגם. התחלתי לקרוא בחשדנות, ולאט לאט נשאבתי לתוך הספרים. קשה לי לומר איזה מכל הכרכים אהבתי יותר: את מוטיל בן פייסי החזן, את המחזות והקומדיות,או את המעשיות לילדי ישראל.
למרות השפה הגבוהה, ולמרות שהסיפורים התרחשו בעיירה יהודית במזרח אירופה, היו רגעים בקריאה שהרגשתי שהדמויות נמצאות כאן על ידי. למשל משחק ה'דומינה' (דומינו) בסיפור 'מעות של חנוכה'.
יכולתי לראות מול עיני את אבא שלי ודוד יוסלה משחקים שח בשבת בבוקר, רק שהם היו עם גופיות ובלי זקן: 'אבא נוטל גיליון גדול של נייר, מסרגלו שתי וערב, עושה אותו תאים מרובעים, לבנים ושחורים, מצַווה להביא מן המטבח שני מיני פולים, לבנים ושחורים,והרי טבלה של משחק הדומינה לפניו.--------
-אבל תנאי אחד קודם למעשה אני מתנה עמך,בֶּני, בלא חרטה ובלא הונאה, כלומר את הנעשה אין להשיב!- אומר אבא.
-את הנעשה אין להשיב!- עונה אחריו דּוֹדֵנוּ בֶּני ומזיז על גבי הטבלה פול אחד לבן.
-את הנעשה אין להשיב!- אומר אבא ומנצח את פולו הלבן של דּוֹדֵנוּ בני בפול שחור.
-את הנעשה אין להשיב! עונה אחריו דודנו בני ומנצח בפולו הלבן שני פולים שחורים של אבא.
מרגע לרגע הם מתעמקים והולכים במשחקם, נושכים שניהם בשעת מעשה את פאת זקנם, מנענעים רגליהם תחת השולחן ומזמרים בפני עצמם בנוסח אחד.
-אוי איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם?- מזמר אבא בניגון הגמרא ונושך את פאת זקנו.- אם אלך אני לכאן- ילך הוא לשם, ואם אלך אני לשם- ילך הוא ל-כ-א-ן.... אם כן מוטב שאניח גם את זאת וגם את זאת ואפנה על ימין!
-על ימין, על ימין על ימין- עוזר אחריו דודנו בני אף הוא באותו הנוסח.
-------------------------------------------------
-אם כן הלא טיפש אתה, בֶּני טיפש גדול ונורא!-מזמר אבא ומזיז אחד מפוליו השחורים.
-ואתה, אחי אף אתה טיפש, וגדול ממני!- מזמר אחריו גם דודנו בני, אוחז באחד מפוליו הלבנים להזיזו ומיד חוזר בו.
-אל נא בֶּני, חכה כמעט רגע! הלוא התנינו תנאי מפורש: את הנעשה אין להשיב!- קורא אבא, הפעם בלא ניגון ותופס, לְדוֹדֵנוּ בני בידו.
-שיננא!- מתריס כנגדו דודנו בני, אף הוא בלא ניגון- במה דברים אמורים? לאחר שעשיתי מעשה. עכשיו שאני עומד עדיין באמצע הדרך, הרשות בידי לילך לכל מקום שאני רוצה-------------'( מעות של חנוכה של שלום עליכם בתרגומו של ברקוביץ', מתוך מעשיות לילדי ישראל, עמודים כח-ל)
בשלב מסוים אני מִתְרַגלת ללשון הגבוהה, וממשיכה לקרוא,הויכוח בין הדוד בני ואחיו נמשך והמשחק כמעט נפסק, עד שמגיעה שעת הארוחה שמפייסת את כולם.
אחרי שקראתי את הספרים שאמורים להתאים יותר לילדים, נאלצתי, כשחיפשתי חומרי קריאה, לעבור לספריו של שלום עליכם למבוגרים,(הגבול ביניהם לא תמיד היה ברור), וגם הם ריתקו אותי.
למשל רשימת הקללות הבלתי נשכחות שקיבץ הכותב, בפרק אוצר הלשון של האם החורגת בספר חיי אדם, הצחיקו אפילו את האם החורגת כשגילתה את הרשימה למשל באות ק
'קבצן, קוביוסטוס, קוף, קֻפָּה של שרצים, קוצו של יוד, קוץ ודרדר, קורקבן, קטנית ירוקה, קיתון של זהב, קל שבקלים, קליפה, קנקן ריק, קנתרן, קצב, קרקפתא, קשה עורף, קשקשתא'(עמודים שח-שט)
איזה דמיון ואיזה עושר לשוני רק לקללות. ....ועוד מסופר:
'קורקבן מהו? שם לוואי זה קראה למחבר הלכסיקון בכבודו ובעצמו בשביל קומתו הקטנה...'
כשסיימתי לקרוא את כל הכרכים פעם אחת, קראתי אותם פעם שנייה ושלישית. ההומור העצוב שלהם הצליח לחדור אלי יחד עם לשון התרגום שלמדתי לאהוב ולזהות עם שלום עליכם, עד כדי כך, שהיום קשה לי לקרוא את התרגומים העדכניים יותר.
איה מרבך
בחופש הגדול בעידן הטרום מחשב וטרום טלוויזיה הכי אהבתי לקרוא על הספה בשעות הבוקר, כשרוח מערבית מצננת את הבית. יחד עם זיכרונות הקריאה משתלב טעמו של הלחם השחור, מרוח בסלט מיונז, שאמא שלי הייתה מכינה לי לארוחת עשר, מיונז שהיו קונים אותו מוכן עם חתיכות זעירות של ירקות, אין דבר כזה.
הבעיה שלי הייתה איך להשיג מספיק ספרי קריאה. לא רחוק מהבית שלנו הייתה ספרייה פרטית ששכנה בחנות למכשירי כתיבה, בה יכולתי לקבל רק ספר אחד ביום. גם לא יכולתי לבחור. הספרן היה עולה על סולם גבוה ומוריד ממנו ספר בשבילי. קראת אותו?
החנות הייתה תמיד חשוכה קצת, והיה בה ריח של נייר ישן. הספרים היו עטופים בנייר חום ועליו מודבקת פתקה עם שם הסופר ושם הספר. אי אפשר לדעת מה היה צבע העטיפה של הספר המקורי, או מה היה מצויר עליה, וכך הייתי צריכה להחליט רק על פי שמו של הספר אם אני רוצה אותו. כאשר שם הספר עבר את הביקורת שלי, הייתי אומרת: -לא קראתי-, ואז הספרן היה יורד באיטיות מהסולם, מחתים את הכרטיסייה שעל הדף האחרון, ונפרד בחוסר רצון מהספר שלו. ואם השם לא נראה לי, הייתי אומרת שכבר קראתי אותו, הספרן היה ממשיך להוציא ספרים מהמדפים העליונים עד שמצא ספר בשבילי.
כשסיימתי את קריאת הספר לא הייתה לי ברירה אלא לחפש בארונות הספרים בבית עד שיגיע יום המחר ואוכל לקחת ספר חדש מהספרייה. כך הגעתי לכתבי שלום עליכם בתיווכו של ברקוביץ', המתרגם. התחלתי לקרוא בחשדנות, ולאט לאט נשאבתי לתוך הספרים. קשה לי לומר איזה מכל הכרכים אהבתי יותר: את מוטיל בן פייסי החזן, את המחזות והקומדיות,או את המעשיות לילדי ישראל.
למרות השפה הגבוהה, ולמרות שהסיפורים התרחשו בעיירה יהודית במזרח אירופה, היו רגעים בקריאה שהרגשתי שהדמויות נמצאות כאן על ידי. למשל משחק ה'דומינה' (דומינו) בסיפור 'מעות של חנוכה'.
יכולתי לראות מול עיני את אבא שלי ודוד יוסלה משחקים שח בשבת בבוקר, רק שהם היו עם גופיות ובלי זקן: 'אבא נוטל גיליון גדול של נייר, מסרגלו שתי וערב, עושה אותו תאים מרובעים, לבנים ושחורים, מצַווה להביא מן המטבח שני מיני פולים, לבנים ושחורים,והרי טבלה של משחק הדומינה לפניו.--------
-אבל תנאי אחד קודם למעשה אני מתנה עמך,בֶּני, בלא חרטה ובלא הונאה, כלומר את הנעשה אין להשיב!- אומר אבא.
-את הנעשה אין להשיב!- עונה אחריו דּוֹדֵנוּ בֶּני ומזיז על גבי הטבלה פול אחד לבן.
-את הנעשה אין להשיב!- אומר אבא ומנצח את פולו הלבן של דּוֹדֵנוּ בני בפול שחור.
-את הנעשה אין להשיב! עונה אחריו דודנו בני ומנצח בפולו הלבן שני פולים שחורים של אבא.
מרגע לרגע הם מתעמקים והולכים במשחקם, נושכים שניהם בשעת מעשה את פאת זקנם, מנענעים רגליהם תחת השולחן ומזמרים בפני עצמם בנוסח אחד.
-אוי איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם?- מזמר אבא בניגון הגמרא ונושך את פאת זקנו.- אם אלך אני לכאן- ילך הוא לשם, ואם אלך אני לשם- ילך הוא ל-כ-א-ן.... אם כן מוטב שאניח גם את זאת וגם את זאת ואפנה על ימין!
-על ימין, על ימין על ימין- עוזר אחריו דודנו בני אף הוא באותו הנוסח.
-------------------------------------------------
-אם כן הלא טיפש אתה, בֶּני טיפש גדול ונורא!-מזמר אבא ומזיז אחד מפוליו השחורים.
-ואתה, אחי אף אתה טיפש, וגדול ממני!- מזמר אחריו גם דודנו בני, אוחז באחד מפוליו הלבנים להזיזו ומיד חוזר בו.
-אל נא בֶּני, חכה כמעט רגע! הלוא התנינו תנאי מפורש: את הנעשה אין להשיב!- קורא אבא, הפעם בלא ניגון ותופס, לְדוֹדֵנוּ בני בידו.
-שיננא!- מתריס כנגדו דודנו בני, אף הוא בלא ניגון- במה דברים אמורים? לאחר שעשיתי מעשה. עכשיו שאני עומד עדיין באמצע הדרך, הרשות בידי לילך לכל מקום שאני רוצה-------------'( מעות של חנוכה של שלום עליכם בתרגומו של ברקוביץ', מתוך מעשיות לילדי ישראל, עמודים כח-ל)
בשלב מסוים אני מִתְרַגלת ללשון הגבוהה, וממשיכה לקרוא,הויכוח בין הדוד בני ואחיו נמשך והמשחק כמעט נפסק, עד שמגיעה שעת הארוחה שמפייסת את כולם.
אחרי שקראתי את הספרים שאמורים להתאים יותר לילדים, נאלצתי, כשחיפשתי חומרי קריאה, לעבור לספריו של שלום עליכם למבוגרים,(הגבול ביניהם לא תמיד היה ברור), וגם הם ריתקו אותי.
למשל רשימת הקללות הבלתי נשכחות שקיבץ הכותב, בפרק אוצר הלשון של האם החורגת בספר חיי אדם, הצחיקו אפילו את האם החורגת כשגילתה את הרשימה למשל באות ק
'קבצן, קוביוסטוס, קוף, קֻפָּה של שרצים, קוצו של יוד, קוץ ודרדר, קורקבן, קטנית ירוקה, קיתון של זהב, קל שבקלים, קליפה, קנקן ריק, קנתרן, קצב, קרקפתא, קשה עורף, קשקשתא'(עמודים שח-שט)
איזה דמיון ואיזה עושר לשוני רק לקללות. ....ועוד מסופר:
'קורקבן מהו? שם לוואי זה קראה למחבר הלכסיקון בכבודו ובעצמו בשביל קומתו הקטנה...'
כשסיימתי לקרוא את כל הכרכים פעם אחת, קראתי אותם פעם שנייה ושלישית. ההומור העצוב שלהם הצליח לחדור אלי יחד עם לשון התרגום שלמדתי לאהוב ולזהות עם שלום עליכם, עד כדי כך, שהיום קשה לי לקרוא את התרגומים העדכניים יותר.
איה מרבך