רחלה זנדבנק
אבא ארך רגליים
מאת ג'ין וובסטר
את הספר הזה, אבא ארך רגליים, קראתי אני מניחה כ-150 פעם, אי שם בין גיל 10 לגיל 15. זהו רומאן מכתבים פרי עטה של ג'ין וובסטר, סופרת אמריקאית שחיתה בסוף המאה ה-19 תחילת המאה ה-20. את המכתבים ב'אבא ארך רגליים' כותבת ג'רושה אבוט, יתומה שגדלה בבית יתומים אפרורי. חיבור שהיא כותבת שם לוכד את תשומת לבו של נדבן עשיר שתורם לבית היתומים והוא מחליט לממן את לימודיה בקולג'. התנאי היחיד – שתכתוב לו על התקדמותה. את כל זה אנחנו למדים בפתיחת הספר, ומכאן בנוי הספר מסדרה של מכתבים שכותבת ג'רושה לתורם האנונימי, אותו היא מכנה Daddy Long Legs כיוון שרגע אחד ראתה את הצללית שלו ונדמה לה שרגליו ארוכות.
החיבור שהיא כותבת הוא סאטירי – סאטירה על חיי המוסד, וזה אומר שהחיבור הראשוני ביניהם מבוסס על הומור. הם צוחקים מאותם דברים, כנראה. אחר כך מתחילים המכתבים ותיכף בהתחלה אנחנו מבינים שמדובר באישה צעירה שאין לה אלוהים. לסמכות אין השפעה עליה והחיים לימדו אותה להטיל ספק בהכל. בנוסף, היא מכירה בערך עצמה – ממש בהתחלה היא אומרת – אני עומדת להכיר את ג'רושה אבוט ויש לי הרגשה שהיא תמצא חן בעיניי. כמה מושלם! כמה נעים ומרגיע לקרוא אותה בתחילת גיל ההתבגרות, גיל ההשתקה כמו שתיארו בצורה מדויקת שורה של פסיכולוגיות פוסט-פרוידיאניות. הגיל שנדמה שהעולם מבקש שתתקפלי, שתרגיעי את הדעתנות, שתתאפקי, שתתאימי את עצמיך למה שהסביבה רוצה לראות כמודל נשי. כשחזרתי לאחרונה אל הספר, הבנתי איזה כוח יש בו, איזה מסר נפלא ועמוק וחורג מזמנו, כי זהו סיפור על אישה שמוצאת את קולה. וראוי לציין, שלצד הקול שנשמע במכתבים, בספר פזורים ציורים נהדרים, פשוטים וחסרי יומרה, אבל גם הם מלאי אופי ושמחת חיים, ומצליחים להעביר בדיוק רב את הטון הנהדר שבכתיבה.
העובדה שהיא יודעת את ערכה היא אחת מהתכונות הנפלאות שלה. כפי שהיא מזכירה כמה פעמים במכתבים השונים, היא באה מבית יתומים נוקשה ומחיי עוני מחוסרי אהבה, ובכל זאת – מדובר באישה צעירה שיש בה סקרנות וחיות אינסופיים שאף אחד לא הצליח לדרוס, גם אם לפעמים ניסו. אחד הדברים הראשונים שהיא עושה, אגב, זה לתת לעצמה שם חדש – היא נפטרת מג'רושה שמנהלת בית היתומים העתיקה מאיזושהי מצבה, והופכת לג'ודי. חוץ מזה, ואת זה אנחנו מגלים ממכתב למכתב, היא מתייחסת אל הלימודים כהרפתקה ואל קניית דעת בתור הכיף הכי גדול שיכול אדם לאחל לעצמו. היא קוראת את כל ספרות העולם המערבי, כולל 'ג'יין אייר' - נדמה שג'ין וובסטר קדה כאן לסיפור שנתן לה השראה לסיפור שלה – והיא מתלהבת מהיסטוריה ומגיאומטריה. ככל שהיא לומדת ומתפתחת היא מתחילה לפנטז על העולם הגדול ומאחלת לעצמה לראות אותו, והיא גם מדמיינת את בית היתומים שהיא עצמה תבנה, כזה שלא ייצר יתומים על פס ייצור אחד אלא ייתן לכל אחד מהם להיות הוא עצמו. ובתוך כך, היא לא מתכחשת לרגע להנאה העצומה שגורמות לה השמלות החדשות שלה, כמותן לא היו לה מעולם.
ג'רושה תלויה תלות כלכלית מוחלטת בפטרון האנונימי שלה, אבל זה לא מונע ממנה להתחצף, לכעוס, ולדרוש. וכשניתנת לה ההזדמנות הראשונה, היא גם מכריזה על עצמאות כלכלית – תחילה היא זוכה במלגת לימודים ומודיעה לו שהוא לא צריך לשלם לה שכר לימוד יותר. הוא מבקש שתסרב לקבל את המילגה והיא מודיעה לו שזה לא בא בחשבון. אחר כך, וזה קורה כבר לקראת סוף הספר, היא מתחילה למכור את סיפוריה, ודבר ראשון מתחילה להחזיר לו כסף. המשמעות והחשיבות של עצמאות כלכלית מרשימה ביותר, וראוי להזכיר שמדובר בספר שנכתב ב-1912.
ומדובר, כזכור, בסיפור אהבה. אותו פטרון מתחיל להופיע במכתביה כג'רוויס פנדלטון, הדוד של בת כיתתה מהקולג', שיום אחד מופיע ומתחיל לבקר את הבנות בקביעות. היא לא יודעת שג'רוויס הוא הוא הפטרון שלה, וחיה באי ידיעה הזאת עד המכתב האחרון. בינה לבין הדוד מתפתח קשר שמתחיל כקשר חברי ולקראת הסוף הופך לרומנטי. סיפור האהבה שבמרכז 'אבא ארך רגליים' יש בו אלמנט אדיפלי חריף כמובן – הרי היא מתאהבת באיש שהיא קוראת לו 'דדי' לכל אורך הספר, מי צריך הוכחה גדולה מזו! ואכן, מבחינות רבות, יש כאן מימוש של חלום אדיפלי – איש מבוגר יותר שפורש חסות, מגדל אותך ומלמד אותך ועוזר לך למצוא את מקומך בעולם, ובסוף הוא גם זה שמתאהב בך. זה נכון, אבל זו לא כל האמת. גם האהבה לא מוחקת אותה ואת אישיותה. היא אוהבת ונאהבת ועדיין נשארת ג'רושה לכל אורך הדרך. היא חוברת לאיש שגילה אותה אבל נדמה שמהמכתב הראשון היא יודעת – אני הייתי שם תמיד, אתה בסך הכל גילית. כיוון שלא המציא, כי אם רק גילה, הרי שהגילוי הזה הוא הרווח הנקי שלו. ההמצאה – המצאתה של ג'ודי, המצאתה של אישה צעירה, חכמה, מצחיקה, עצמאית, דעתנית, ישרה, יצירתית ומלאת חיים – היא כל כולה שלה.
רחלה זנדבנק
בחגיגת עשור לדףדף
בית אריאלה 7.4.2011
מאת ג'ין וובסטר
את הספר הזה, אבא ארך רגליים, קראתי אני מניחה כ-150 פעם, אי שם בין גיל 10 לגיל 15. זהו רומאן מכתבים פרי עטה של ג'ין וובסטר, סופרת אמריקאית שחיתה בסוף המאה ה-19 תחילת המאה ה-20. את המכתבים ב'אבא ארך רגליים' כותבת ג'רושה אבוט, יתומה שגדלה בבית יתומים אפרורי. חיבור שהיא כותבת שם לוכד את תשומת לבו של נדבן עשיר שתורם לבית היתומים והוא מחליט לממן את לימודיה בקולג'. התנאי היחיד – שתכתוב לו על התקדמותה. את כל זה אנחנו למדים בפתיחת הספר, ומכאן בנוי הספר מסדרה של מכתבים שכותבת ג'רושה לתורם האנונימי, אותו היא מכנה Daddy Long Legs כיוון שרגע אחד ראתה את הצללית שלו ונדמה לה שרגליו ארוכות.
החיבור שהיא כותבת הוא סאטירי – סאטירה על חיי המוסד, וזה אומר שהחיבור הראשוני ביניהם מבוסס על הומור. הם צוחקים מאותם דברים, כנראה. אחר כך מתחילים המכתבים ותיכף בהתחלה אנחנו מבינים שמדובר באישה צעירה שאין לה אלוהים. לסמכות אין השפעה עליה והחיים לימדו אותה להטיל ספק בהכל. בנוסף, היא מכירה בערך עצמה – ממש בהתחלה היא אומרת – אני עומדת להכיר את ג'רושה אבוט ויש לי הרגשה שהיא תמצא חן בעיניי. כמה מושלם! כמה נעים ומרגיע לקרוא אותה בתחילת גיל ההתבגרות, גיל ההשתקה כמו שתיארו בצורה מדויקת שורה של פסיכולוגיות פוסט-פרוידיאניות. הגיל שנדמה שהעולם מבקש שתתקפלי, שתרגיעי את הדעתנות, שתתאפקי, שתתאימי את עצמיך למה שהסביבה רוצה לראות כמודל נשי. כשחזרתי לאחרונה אל הספר, הבנתי איזה כוח יש בו, איזה מסר נפלא ועמוק וחורג מזמנו, כי זהו סיפור על אישה שמוצאת את קולה. וראוי לציין, שלצד הקול שנשמע במכתבים, בספר פזורים ציורים נהדרים, פשוטים וחסרי יומרה, אבל גם הם מלאי אופי ושמחת חיים, ומצליחים להעביר בדיוק רב את הטון הנהדר שבכתיבה.
העובדה שהיא יודעת את ערכה היא אחת מהתכונות הנפלאות שלה. כפי שהיא מזכירה כמה פעמים במכתבים השונים, היא באה מבית יתומים נוקשה ומחיי עוני מחוסרי אהבה, ובכל זאת – מדובר באישה צעירה שיש בה סקרנות וחיות אינסופיים שאף אחד לא הצליח לדרוס, גם אם לפעמים ניסו. אחד הדברים הראשונים שהיא עושה, אגב, זה לתת לעצמה שם חדש – היא נפטרת מג'רושה שמנהלת בית היתומים העתיקה מאיזושהי מצבה, והופכת לג'ודי. חוץ מזה, ואת זה אנחנו מגלים ממכתב למכתב, היא מתייחסת אל הלימודים כהרפתקה ואל קניית דעת בתור הכיף הכי גדול שיכול אדם לאחל לעצמו. היא קוראת את כל ספרות העולם המערבי, כולל 'ג'יין אייר' - נדמה שג'ין וובסטר קדה כאן לסיפור שנתן לה השראה לסיפור שלה – והיא מתלהבת מהיסטוריה ומגיאומטריה. ככל שהיא לומדת ומתפתחת היא מתחילה לפנטז על העולם הגדול ומאחלת לעצמה לראות אותו, והיא גם מדמיינת את בית היתומים שהיא עצמה תבנה, כזה שלא ייצר יתומים על פס ייצור אחד אלא ייתן לכל אחד מהם להיות הוא עצמו. ובתוך כך, היא לא מתכחשת לרגע להנאה העצומה שגורמות לה השמלות החדשות שלה, כמותן לא היו לה מעולם.
ג'רושה תלויה תלות כלכלית מוחלטת בפטרון האנונימי שלה, אבל זה לא מונע ממנה להתחצף, לכעוס, ולדרוש. וכשניתנת לה ההזדמנות הראשונה, היא גם מכריזה על עצמאות כלכלית – תחילה היא זוכה במלגת לימודים ומודיעה לו שהוא לא צריך לשלם לה שכר לימוד יותר. הוא מבקש שתסרב לקבל את המילגה והיא מודיעה לו שזה לא בא בחשבון. אחר כך, וזה קורה כבר לקראת סוף הספר, היא מתחילה למכור את סיפוריה, ודבר ראשון מתחילה להחזיר לו כסף. המשמעות והחשיבות של עצמאות כלכלית מרשימה ביותר, וראוי להזכיר שמדובר בספר שנכתב ב-1912.
ומדובר, כזכור, בסיפור אהבה. אותו פטרון מתחיל להופיע במכתביה כג'רוויס פנדלטון, הדוד של בת כיתתה מהקולג', שיום אחד מופיע ומתחיל לבקר את הבנות בקביעות. היא לא יודעת שג'רוויס הוא הוא הפטרון שלה, וחיה באי ידיעה הזאת עד המכתב האחרון. בינה לבין הדוד מתפתח קשר שמתחיל כקשר חברי ולקראת הסוף הופך לרומנטי. סיפור האהבה שבמרכז 'אבא ארך רגליים' יש בו אלמנט אדיפלי חריף כמובן – הרי היא מתאהבת באיש שהיא קוראת לו 'דדי' לכל אורך הספר, מי צריך הוכחה גדולה מזו! ואכן, מבחינות רבות, יש כאן מימוש של חלום אדיפלי – איש מבוגר יותר שפורש חסות, מגדל אותך ומלמד אותך ועוזר לך למצוא את מקומך בעולם, ובסוף הוא גם זה שמתאהב בך. זה נכון, אבל זו לא כל האמת. גם האהבה לא מוחקת אותה ואת אישיותה. היא אוהבת ונאהבת ועדיין נשארת ג'רושה לכל אורך הדרך. היא חוברת לאיש שגילה אותה אבל נדמה שמהמכתב הראשון היא יודעת – אני הייתי שם תמיד, אתה בסך הכל גילית. כיוון שלא המציא, כי אם רק גילה, הרי שהגילוי הזה הוא הרווח הנקי שלו. ההמצאה – המצאתה של ג'ודי, המצאתה של אישה צעירה, חכמה, מצחיקה, עצמאית, דעתנית, ישרה, יצירתית ומלאת חיים – היא כל כולה שלה.
רחלה זנדבנק
בחגיגת עשור לדףדף
בית אריאלה 7.4.2011