תמי הראל

כשעלמה נולדה לפני שמונה שנים ומיד התחילה לינוק, זה נראה לי מובן מאליו שככה תנהג הבת שלי, תתמסר ותתחבר, ותאהב להתפנק מן הרגע הראשון. ארבע שנים מאוחר יותר, כשאביגיל הגיחה לעולם וסירבה בכל תוקף לינוק, זה נראה לי מובן מאליו שהבת שלי תהיה מורדת מרגע לידתה ולא תתן לאף אחד להחליט בשבילה. כך הבנתי שכל דבר מובן מאליו, עד שהוכח שאפשר אחרת. ואוליביה מוכיחה שאפשר אחרת. בזכות החינניות והקסם משובב הלב של אישיותה, היא הצליחה לפרוץ את גבולות הסטריאוטיפ של אחת החיות הדוחות והמטונפות בעולם. לא רק שהבחירה בחזירה כדי לייצג דמות נשית וגנדרנית איננה טבעית, היא כמעט מנוגדת למטרה. ובכל זאת, מצליחה אוליביה להגדיר מחדש, גם מודל של חזירות וגם מודל של נשיות צעירה וחצופה. אלינור רוזוולט, אשתו של נשיא ארה'ב לשעבר, שהיתה ידועה בזכות כוחה והשפעתה הרבה על ניהול המדינה, היא מושא ההערצה של אוליביה, ופוסטר שלה תלוי מעל מיטתה. אוליביה היא אישיות עצמאית שמצליחה להתמודד עם מגבלות המציאות (תלבושת אחידה משעממת? זה לא ישבור את רוחה. תמיד אפשר להוסיף קישוטים) בזכות האופטימיות ודרך ההתבוננות המקורית והאישית שלה על העולם. אוליביה היא בת למשפחה תרבותית, שאוהבת לבקר במוזיאון, לבלות בחוף הים, לשוט בסירה בחופשות ולקרוא ספרים לפני השינה. בזמן שעבר בין הספר הראשון לשני,הספיקה אוליביה ללכת לבית הספר, והתווסף למשפחתה אח חדש, וויליאם, בנוסף לאחיה איאן, לחתול אדוין ולכלב פרי. היום הגיע תורה של אוליביה לתאר מה עשתה בחופש הגדול. אוליביה פשוט פורחת כשהיא עומדת מול קהל.'יום אחד לקחה אמא את איאן ואותי לקרקס' היא מתחילה לספר.....'אבל כשהגענו לא היה שם אף אחד, כי כל אנשי הקרקס חלו בדלקת אזניים. מזל שידעתי לעשות הכל בעצמי'... כך מתחיל הספר 'אוליביה מצילה את הקרקס' שהולך ונמשך בתיאורים פנטסטיים על איך היא עופפה באויר, אילפה את החיות, הלכה על קביים ורכבה על חד- אופן וממש הפכה למפורסמת.
'זה הכל נכון'? שואלת המורה
'די נכון' עונה אוליביה
'הכל נכון'? מתעקשת המורה
'הכל די נכון' עונה אוליביה
'את בטוחה, אוליביה'?
'עד כמה שזכור לי' עונה הקטנה, ומתחילה לאבד מבטחונה. ההתעקשות של המורה לעמת את אוליביה עם המציאות, מדגישה את הפער בין הדמות המבוגרת והמעשית שמתעניינת בעובדות, ובין הדמות הצעירה והפרועה, שמרשה לעצמה לרקום מציאות חלופית לזו האמיתית והמשמימה. בעמודים שבהם אוליביה מתארת את חוויותיה בקרקס, הופך האדום בו משתמש הצייר לוורוד, כאילו הצבע מתרכך יחד עם התוכן. גם אמא של אוליביה 'מי את חושבת שאת, מלכת הטרמפולינה', וגם המורה 'את בטוחה, אוליביה', מייצגות את עולם המבוגרים, שאינם מרשים לעצמם להסחף אחרי התאורים המופלאים של אוליביה ולזרום אל תוך עולמה האסוציאטיבי, הסוחף והדמיוני. 'ופעם אחת אבא שלי לקח אותי לשוט' מסיימת אוליביה את דבריה, תוך חזרה הדרגתית אל עולם המציאות. ושוב שמלתה אדומה. איאן פלקונר הצליח לברוא אישיות צבעונית ועשירה באמצעים מינימליסטיים ובכשרון יוצא דופן. עם כל העדינות והגינדור, הדמיון והתעוזה, פורצת אוליביה את גבולות הסטראוטיפים של חזירה מלוכלכת מחד ושל ילדה גנדרנית מאידך, ויוצרת יחד אישיות שלמה. דמותה של אוליביה ואפיון הסביבה שלה עשויים בשלמות כזאת, שהיא הפכה בין לילה לכוכבת, ונדמה שהיתה קיימת מאז ומעולם.

תמי הראל