אהבתי את השירים ואת הסיפורים השיריים שבספר המקסים הזה. מה עושות האיילות מכנס מגוון רחב של שירים וביניהם כמה משיריה הקלאסיים של לאה גולדברג: מה עושות האיילות, הירח הצהוב, פזמון ליקינתון, כובע קסמים, החליל ועוד.
איוריו של אריה נבון מינימליסטיים והספר אינו ניחן בעיצוב המפותח ובפאר של ספרי ילדים עכשוויים. ובכל זאת, שיריה של גולדברג מדברים אלי עד היום ואני מקריא אותם לבתי. אין תימה שרבים משירי הילדים של גולדברג הולחנו (לצד שירים למבוגרים) והם דרים בלב מבוגרים וילדים כאחד. ראשית, הם ניחנים במשקל, בחריזה ובמבנה מהודקים, זכּים ואפקטיביים. שנית, בכל אחד משירי הילדים בספר יש התייחסות מעודנת ומדויקת להיבטים אוניברסאליים בנפשם של בני אנוש. וכשאני כותב 'אוניברסאליים' אני מתכוון למאוויים, כמיהות, פחדים וחלומות שמשותפים לקטנים ולגדולים, לדורות קודמים ולדורות עכשוויים. אבל, כמובן, כל המחשבות הללו לא העסיקו אותי כשהייתי ילד. ככל הנראה הרגש שעלה מהשירים והתמונות שהצטיירו בהם דיברו אלי, הציתו את דמיוני ונחרתו בזיכרוני ובלבי. אחד השירים שזכור לי במיוחד הוא דוב דובוני בן דוביים מצחצח נעליים. השיר מספר על דב שעבודתו היא צחצוח נעליים. זה אחר זה מבקרות אצלו חיות שונות והוא עושה כמיטב יכולתו לתת להן שירות צחצוח מעולה. אבל כשמגיע אליו מרבה רגליים, דוב דובוני נקלע לבעיה - העבודה לא נגמרת. הדובון מצחצח ומצחצח ללא הפסק ואין לנעליים סוף. כילד השיר הזה גם ריתק אותי וגם הפחיד אותי. הדובון הצטייר בעיני כמי שנקלע למלכודת מסוייטת שהוא אינו מסוגל לצאת ממנה. כמובן אהבתי בספר גם את השיר שעל שמו הוא קרוי ועוד שירים רבים אחרים שנחקקו בלבי עד היום (כובע קסמים, לדוגמה). כאמור, הספר מלווה אותי גם כיום כקורא ומבוגר וכהורה. לשמחתי בתי הקטנה מבקשת שאקריא לה מתוך הספר. אני מוצא את עצמי מקריא ולעתים שר. אני רואה שיש בכוחה של הפואטיות של גולדברג להגיע אל ילדים, גם כשהמילים לאו דווקא מובנות או מוכרות. אני גם מגלה שהאיורים הקטנים והצנועים של נבון פועלים את פעולתם גם על הדור הנוכחי.

ינץ לוי